אמהות דורשות לגדל את ילדיהן

ילדים נלקחים מהוריהם על ידי פקידי רווחה ללא הסברים וללא הוכחות על היכולות שלהם ומצבם. ביום חמישי יצאו אמהות להילחם על זכותן להשיב את ילדיהן

21/01/2014
רוויטל מדר קבלו עדכונים מרויטל
  • RSS

האמת היא שהנושא שזוכה לסיקור מבורך לאחרונה, ושנוגע להליך הוצאת ילדים מביתם על ידי שירותי הרווחה, חדש לי. פחות מחודש מאז שהתוודעתי אליו, גם דרך כלי התקשורת המסורתיים, וגם דרך הפייסבוק, בעיקר דרך הקול הנשי וזעקת האימהות.

די מהר תפסה את עיני, וזמן קצר לאחר מכן גם את ליבי, אביגיל (שם בדוי), אישה שבנה נלקח ממנה על ידי שירותי הרווחה כשהיה בן שנתיים. היום הוא בן ארבע, והם מתראים לכל היותר למשך שעתיים בשבוע במרכז קשר.

דרכה נחשפתי לסיפורים נוספים, וכמובן לכתבה הרחבה שהתפרסמה בישראל היום (איפה הילד, ואיפה הסעד?, נעמה לנסקי, מיכל יעקב יצחקי, 20.12.13). כתבה בה נמסרו עדויות שונות, לא רק של אמהות, על אופן התנהלותן של עובדות רווחה בפרט, ושל המערכת בכלל. זה נושא מסובך, ואפשר לפתור אותו בכך, ולא לנסות לכתוב עליו. אולי אפילו מתבקש. אך האמת היא שאי אפשר.

נלקחים ללא הסבר ותמיכה. צילום: Shutterstock

לרווחה אין הוכחות מוצקות

אביגיל כאמור שבתה את לבי, ולא לחינם. בנה נלקח ממנה תחת התואנה שהיא משתמשת בסמים. זאת למרות שמעולם לא נערכה לה בדיקת סמים. זאת למרות שבמהלך השנתיים שחלפו אביגיל עוברת בדיקות סמים פעם בשבוע, כדי שיהיו בידיה ההוכחות שאינה נרקומנית. זה אמנם לא טיעון שתקף בבית המשפט, אך מספיקה שיחה אחת קצרה עם אביגיל, ומבט חטוף בה, כדי לראות שלא בנרקומנית מדובר. בעיקר למי שבאה במגע עם נרקומנים ונרקומניות, גם מחוץ למסכי הקולנוע, וגם מחוץ למבט החטוף שכל כולו זעזוע, עת אנחנו חולפות וחולפים על פניהם ושל נרקומנים ברחוב.

סיפורה של אביגיל מתפתל, שכן לאחר שנאמר עליה שהיא נרקמונית, ובהיעדר הוכחות לכך מצד הרווחה, בחרה האחרונה בטיעון חדש לאי-המסוגלות ההורית שלה, וזה נגע לאלימות כלפי ילדה. לרווחה אין הוכחות מוצקות לכך (הטענה שנשמעה מצד הרווחה בבית המשפט היתה שכאשר באו לעשות לבנה של אביגיל קוקו, הוא החל לבכות, וזו הוכחה לכך שהוכה בעבר על ידי אמו), אך לרווחה גם אין צורך להוכיח את עצמה. ואילו אביגיל, כיצד תוכל להוכיח שאין לה אחות? שהיא לא אם מכה? בעיקר ככל שהזמן חולף והיא נמצאת הרחק מבנה.

הדרישה של אביגיל, היום, היא שיתנו לה לקיים דיון הוכחות, שיבחנו את הטענות של הרווחה נגדה בבית המשפט, ושיתנו לה את האפשרות שעומדת לכל מי שמואשמת בדבר מה ושהאישום שלה מגיע לכתלי בית המשפט - להוכיח את עצמה. היא מבקשת גם שיסתכלו בעיניה, ויראו במה דברים אמורים. אך מעבר לכך, היא מבקשת להבין מדוע שירותי הרווחה, שעניינם אמור היה להיות גם הגנה על ילדים, אך גם סיוע למשפחות שזקוקות לסיוע אם כלכלי ואם נפשי, ואם פשוט לתמיכה כלשהי, לא מקבלות אותו? איך יכול להיות שבמצב הדברים הנוכחי, מעדיפה הרווחה להרחיק ילד מביתו, ולא לנסות להפוך את ביתו לבית שעומד בקריטריונים של הרווחה לבית מתפקד ובטוח?

הורים חסרי אונים

אין מקום כאן לדבר על רשעותן של עובדות הרווחה, שפועלות גם הן מתוך מצוקה של היעדר תקציבים, של טיפול בעשרות תיקים שלא מאפשרים היכרות אמיתית עם הנשים והגברים שפונים אליהם לסיוע, וגם מתוך אימה. כי כאשר קורים מקרים סופניים, כאשר נרצחים ילדים ואמהות, הרווחה היא אחד הגורמים שסופגים את רוב הביקורת על כך שלא השכילו לטפל במקרה באופן הראוי. המשטרה והממשלה שבמדיניותה מתרחשים אירועים אלה, סופגים חלק קטן יותר מהאש.

לקיחת ילד מביתו היא טיפול שמנקה את הרווחה מאחריות. הרחק מהוריו, בין אם אלה אכן מסוכנים לו או לא, הרווחה לא תידרש לתת דין וחשבון באם יקרה דבר מה לאותו ילד או לאותה ילדה שלרגע קט או יותר ביתם ומשפחתם לא עמדו בקריטריונים של הרווחה למשפחה תקינה ובית טוב.

ומעבר לכך, ולפני שניגש לאשמים הגדולים מאחורי המחדלים הללו, יש לעצור ולבחון, מאילו משפחות נוטה הרווחה להוציא ילדים וילדות, באופן שמותיר את האמהות והאבות חסרי וחסרות אונים? מה עומד מאחורי הפעולה הזו, מה האידיאולוגיה המנחה שגורמת למשפחה אחת להיראות לא מתפקדת ומסוכנת לילד, ולאחרת להיראות מתפקדת דייה?

אמר הפסיכולוג טובי פלד בתכנית "מדברים על זה", שבה התארח לצדה של אביגיל, כי צריך להבין שלא ברוע מדובר, כי אם באידיאולוגיה שגויה. כי יש כאן אידיאל שאינו ברור, ושעל הבחינה האם האידיאל של טובת הילד מתממש או לא, אמונים ואמונות עובדות סוציאליות, שאין בהכשרתן לקבוע זאת. כמו כן ציין כי מבחני מסוגלות הורית נעשים על ידי מבחני רורשאך, שטווח הטעות שלהם גדול.

עוני אינו טוב לילדים

חלק מהאידיאולוגיה הזו אומרת, גם אם לא במפורש, שעוני אינו טוב לילדים, ואפשר לראות זאת דרך העובדה שרוב רובן של המשפחות שמהן נלקחות ילדים הן משפחות מוחלשות, אחרת מהיכן היה מתחיל הקשר עם הרווחה? ח"כ פנינה תמנו-שטה דיברה גם על אחוזים גבוהים של משפחות אתיופיות שמהן מוצאים ילדים וילדות. וגם אימהות חד הוריות נוטות לסבול מתוקף מעמדן מאי-אמון באפשרותן לגדל את ילדיהן באופן שנתפס כראוי על ידי הרווחה.

"עוני, לא שווה לאמא לא ראויה", מתחננת אביגיל, שקשריה עם הרווחה החלו כאשר הבינה כי אין ביכולתה לשלם 2,000 שקלים בחודש עבור המעון שאליו היה אמור להיכנס, שאליו רצתה להכניס אותו, משום שרצתה שיתחיל לבוא במגע עם ילדים בני גילו. המלחמה הגלויה היא כרגע בין האמהות והמשפחות ובין שירותי הרווחה שהחליטו על הוצאת הילדים מבית משפחתם. לטענתן של משפחות אלה, ללא סיבה מוצדקת, ומבלי שהילד היה נתון בסכנה שתצדיק את הוצאותו מהבית. חבל. כי המלחמה האמיתית צריכה להיות בין הרווחה לממשלה. על הרווחה לדרוש, באם היא אכן מבינה, כי לא יכול להיות כוח שמרוכז באופן כה בלעדי בידי גוף אחד, תקציבים, ושינוי הליכים, כך שעובדות סוציאליוות יטפלו במספר הגיוני של תיקים, כך שיהיה להן את הכלים לתת לכל משפחה שמגיעה אליהן וצריכה עזרה, את העזרה שהיא צריכה. ואת הדבר הזה יש בכוחה של הרווחה לעשות, לצאת למלחמה על אותן אמהות ומשפחות, אם אכן תהיה מוכנה להודות באוזלת ידה.

לאביגיל נאמר, לדבריה, שאין אפשרות לסייע לה עם תשלום לגן, אך כן הוצמדה לה עובדת סוציאלית שתלווה אותה. אומרת אביגיל ואומרות האימהות והמשפחות שמהן נלקחו הילדים, כי לא יכול להיות שהאפשרות להוציא ילד מהבית תהיה כל כך זמינה. עוד הן אומרות כי הזמינות הזו נובעת מהיעדר כלים לסיוע למשפחות בתוך הקהילה. סיוע שעלותו גבוהה יותר, ודורש יותר תשומת לב מאשר הוצאת ילד מביתו.

מעניין היה לבדוק מה קורה עם ילדים וילדות ממשפחות ממעמד בינוני ומעלה, כאלה שאינן מגיעות לרווחה כי אין להן צורך בסיוע כלכלי, ששם משפחתן אשכנזי, ושילדיהן אכן נמצאים בסיכון. מעבר לכך, מעניין לברר מה קורה עם ילדים כמו הילדים שנחשדו באונס קבוצתי של ילדה מבית ספרם לא מזמן, אך שנאמר עליהם שהם בני טובים. האם גם הם יוצאו מבתיהם? כי ברור לכולנו, שאלימות של ילדים מקורה יכול להיות נעוץ בהורות לא טובה ולא מספקת, לא נוכחת דייה. או שמא, משום שהוריהם יכולים לממן באופן פרטי טיפולים פסיכולוגיים עבורם, תבין הרווחה כי במקרה הזה עדיף לעקוב אחרי המשפחה, ולא לעקור ממנה את הילדים.

תשובות מוחלטות אין, וגם אין דרך, בהיעדר בית משפט שיקבל על עצמו לבחון את כל הטענות שמופנות כלפי הרווחה באופן ממשי, לבחון את הטענות של האמהות והמשפחות מול הרווחה. ישנם ניצנים של עדויות, גם מתוך הרווחה, אך הדרך עדין ארוכה. מה שבטוח הוא שגם אם אין בכן ובכם אמונה מוחלטת לסיפורה של אביגיל ולנשים ומשפחות עם סיפור דומה לשלה, את כולנו צריך להדאיג שישנו גוף שיכול להחליט החלטות סופיות והרות גורל, מבלי שהדברים יבחנו, מבלי שמי שנחשדת באשמה, תוכל להוכיח את חפותה.

יוצאים להפגין

את כולנו צריכך לעניין מאוד, ולהדאיג מאוד, בעיקר בימים שבהם הביטוי "צדק חברתי" עולה לאוויר חדשות לבקרים, כי מתוקף קיצוצים ומתוקף סדר עדיפויות מעוות, הרווחה לא יכולה לעשות את מה שהיא אמורה לעשות, וזה לסייע למי שפונות ופונים אליה. להיות מסוגלת לתת את התמיכה הנפשית, את הפנאי שנדרש לשם טיפול במשפחה שפונה לעזרה, ולהיות מסוגלת להעניק את השירותים הנדרשים, באם אכן ישנם דברים הדורשים לדעתה תיקון בתוך המשפחה. נכון להיום לרווחה אין את הכלים הללו. והתוצאה של היעדר הכלים, שהמקור לה הוא ממשלות ישראל בכלל, וממשלת נתניהו בפרט, הוא הסיפורים הללו, כמו סיפורה של אביגיל.

ביום חמישי, ה-23 בינואר, בשעה 19:30, יצאו אמהות ומשפחות להילחם על הזכות שלהן להשיב את ילדיהן אליהן, על הזכות שיתקיימו להן דיוני הוכחות, שהמסוגלות ההורית שלהן תיבחן באופן יסודי ומקצועי, שהרווחה תתנהל באופן אחר. לטובת כולנו טוב יהיה אם נצטרף אליהן, כי מאבקן נוגע באופן עמוק במדיניות הכלכלית הפושעת של מדינת ישראל. אותה מדיניות ששולחת את ידיה לכל עבר, אך שמתחילה בשליחת זרועותיה אל השכבות המוחלשות, ורק לאחר מכן שולחת את ידיה גם אל עבר שכבות מבוססות יותר.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה