נערים רוצחים - ושוב הכתובת הייתה על הקיר

2-3 נערים ישפטו ויוכנסו לכלא על רצח בן ה-16 ובינתיים אנחנו כחברה נמשיך להתעלם מהתופעות הקשות. פתרונות קסם לא יעבדו אלא רק נוכחות אמיתית של מבוגרים בחיי הילדים

06/01/2014
רועי בן מנחם קבלו עדכונים מרועי בן מנחם
  • RSS
» האלימות היא רק סימפטום. צילום: Shutterstock

באוקטובר 2006, לאחר עוד משמרת לילה כמנהל אחת מניידות הלילה של עמותת עלם במרכז הארץ כתבתי ביומני: "הערב היה מדהים, אבל אז המציאות התערבבה עם הפנטזיה. המציאות האלימה של העיר, הקטטות, הדילמה הקשה של חבורות הילדים - ללכת לעזור לחבר שמעורב בקטטה או להישאר בצד ולשמור על חייהם. היום היינו עדים לרגע נדיר בו הצלחנו להבין את הדילמה הקורעת בה הם נמצאים. הם לא רצו ללכת. ראינו את זה ושמענו אותם אומרים - 'אל תלכו', 'לא כדי לכם'... ראינו את המבטים המפוחדים של ילדים ואת התחושה שי' רק רוצה להמשיך ולשבת על ידנו במקום הכל כך מוגן ושפוי הזה. אבל בסוף הם קמו והלכו להגן על חבר.

הצומת נשמע כמו 'שדה קרב' - בקבוקים, צעקות, טירוף והמון דברים באוויר. מכות של טירוף ושיכרון חושים שאף אחד לא יודע מי התחיל ועל מה כל המהומה. ואנחנו רואים אותם, כל כך חשופים וכל כך שקועים בתוך העולם האלים שבו הם נמצאים".

למעלה משבע שנים חלפו מאז כתיבת שורות אלו והאלימות ממשיכה להשתולל ברחובות.

שוב נראה בעיתונים את הכותרת "הכתובת הייתה על הקיר" ונשמע בכל פינה קולות הולכים וגוברים אשר מקדשים את האכיפה ואת היד הקשה כלפי הנערים התוקפים. 2-3 נערים ישפטו ויוכנסו לכלא עד לסיפור הנורא הבא ובינתיים אנחנו כחברה נמשיך להתעלם מהתופעות הקשות ולא ניתן עליהן את הדעת.

רק לפני שבוע התפרסמו נתונים קשים בדו"ח השנתי של המועצה לשלום הילד - כל ילד חמישי נפגע מינית, כל ילד שביעי נפגע מהתעללות פיזית, כמעט כל ילד שני בארץ נחשף לתכנים מיניים שליליים, חצי לא זכאים לתעודת בגרות וכמעט 90% משתמשים ברשתות החברתיות.

בואו נודה על האמת. רבים מבני הנוער מרגישים זרים בביתם, ובבית הספר הם לא מוצאים את מקומם. קיים נתק בין עולם המבוגרים לעולמם של בני הנוער. אנחנו המבוגרים מפחדים לשמוע באמת את מה שיש לבני הנוער לומר ומדברים בשפות שונות וסותרות. מצידו האחד של הכביש נתלה שלטים "לא לאלכוהול" ומצידו השני של הכביש נפרסם פרסומות נוצצות של וודקה.

אלכוהול, סמים, ואלימות הם רק הסימפטומים. הם מנסים לומר לנו משהו - אנחנו צריכים להקשיב!

במשך שנים רבות ולילות ארוכים אנו, עובדי ניידות "כתובת רחוב" של עמותת עלם, עדים לשדה הקרב שמתחולל ברחובות הערים, לאלימות ההולכת וגוברת, ולהשפעתו ההרסנית של האלכוהול וסמי הפיצוציות על בני הנוער שלנו. פעמים רבות היינו שם רגע לפני שהטירוף התחיל, הזכרנו לנערים שהם שווים, שיש להם מה להפסיד, שהם יכולים להצליח גם בדברים אחרים. הראנו להם שאנחנו לא מפחדים מהם, כי הפחד גורם לנו להסיר אחריות ולשלוח אותם שמישהו אחר יטפל בהם. אין מישהו אחר.

בני הנוער משוועים לנוכחות של מבוגר אחראי לצידם לשיחה, להכוונה. הם לא צריכים אותנו כחברים שלהם, אלא כסלע איתן בחייהם. חלקם למודי אכזבות מהמערכות הפורמאליות, מההורים בכור מחצבתם, ואחרים שכחו שהם רק ילדים.

פתרונות קסם לא יעבדו בטווח הרחוק. רק באמצעות נוכחות מכבדת של מבוגרים לצידם, שיחה ודיאלוג, הקשבה והבנה - נצליח לעזור להם לפתח בעצמם את קולם המוסרי ולקיחת אחריות על מצבם.

*******

רועי בן מנחם הוא מנהל תחום עבודת רחוב  בעמותת עלם לנוער בסיכון.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה