"רק חינוך יעקור את הבהמיות מחיינו"

רונית הבר, עורכת ראשית בסלונה, חושבת שהביקורת האמיתית על הטיפול או חוסר הטיפול במקרי האונס צריכה להיות מול מערכת החינוך ולא כלפי התקשורת

29/12/2013
רונית הבר קבלו עדכונים מרונית
  • RSS
» רונית הבר: "חברה שהופכת לקהת לב". צילום: טל אטרקצי

בסוף השבוע ראיתי שוב ידיעה תקשורתית על ניצול מיני של בת 14 ע"י ארבעה גברים, הפעם באשקלון, וכבר הוגש כתב אישום. משום מה המקרה הזה לא תפס כותרות ראשיות. האם בת 14 מאשקלון היא סיפור פחות מזעזע או קשה מבת 12 שבני טובים מעורבים באונס? אולי. כי מקרי אונס הפכו לסיפור שגרתי בחיים שלנו. מעשה יומיומי, כמו תאונת דרכים, וכך גם מתייחסים אליו, הציבור והתקשורת.

האונס בשמרת זיעזע את המדינה לפני 25 שנה. אחריו היו פה במרכז בשנים האחרונות מעשים מזעזעים דומים, רק שכל פעם הגיל יורד ומספר המשתתפים עולה. מספר המשתתפות לא משתנה, תמיד זו רק אחת שכן או לא הסכימה, כן או לא זרמה, תלוי את העורך דין של מי שואלים.

כל סוגי האוכלוסיות מעורבים בהם: מה שקרוי בני טובים ומה שנהוג לכנות אוכלוסיות מוחלשות. מילות התואר הולכות ונגמרות - מזעזע, מחפיר, חמור, מחריד - מה כבר אפשר להגיד לחברה שהופכת לקהת לב? זו גם מדינה שהנשיא שלה יושב בבית הסוהר על אונס - ועדיין יש כאלה שמסנגרים עליו - ומדינה שבה זמר לאומי יוצא כמנצח ואהוב עוד יותר אחרי ספין לא ברור בו הנערות המנוצלות מינית הופכות לנאשמות. אז מה יש כאן להכביר בנוגע ליומיומיות של מעשי אונס וניצול מיני בחברה שבה אנחנו חיות?

במצב עניינים שכזה הפניית ביקורת כלפי התקשורת היא הטמנת הראש בחול. זה לא הסיפור של מה ואיך מטפלים בו או האם ירון לונדון ואברי גלעד מבטאים עמדות עלובות שדורשות התייחסות, או אם היה צריך או שלא, לראיין את האומללה. הדרישה של תא העיתונאיות לריסון עצמי של התקשורת מוצדקת. השאלה היא האם זה ישנה את המציאות. יש לזכור שהתקשורת לא רק מעצבת את דעת הקהל, היא גם משקפת אותה, וכשרף הזעזוע מבקש לעלות אני לא מכירה אף גוף תקשורת שהיה מסרב לשידור ראיון כזה. התקשורת היא רק פסיק בסיפור הזה.

מה שאנחנו צריכות לדרוש הוא שלא תהיה עוד אומללה אחת כזאת. לשם אנחנו צריכות לכוון. אנחנו לא יכולות (ויכולים) להמשיך ולעסוק באופני הסיקור וצורות ההתבטאות בלי להבין או לרצות לעסוק בזיקה שבין מעשה האונס לבין כל מה שמתרחש ביננו ביומיום. כי אנחנו מוקפים בבהמיות בכל תחומי החיים, על כל צעד ושעל. כבוד לבני אדם, בושה, היכולת הבסיסית להבדיל בין טוב ורע, כל אלה הולכים ונמוגים. מה ששולט הוא "מה כבר קרה?" ועוד בהמיות, אז בואו נטפל בזה אם כך.

יש לבהמיות פתרון אחד - חינוך. ילדים בני 12 לא יאנסו ילדה בת 12 אם הם ידעו שזה אקט בהמי, לא מקובל בחברת בני אדם. איך ידעו? מערכת החינוך תדאג לכך וההורים יעשו השלמות בבית. יש בארץ כתובות שאפשר לדרוש מהן לקחת אחריות על הטיפול בעקירת הבהמיות. יש מערכות אזרחיות שממונות על ידנו. צריך לפנות אליהן ולהזכיר להן את המחוייבויות שלהן. לעיתים הן כה עסוקות בפוליטיקה עד שהן שוכחות להתפנות ללחם ולחמאה שלהן.

במערכת החינוך, אצל בני למשל, הנושא לא הוזכר בבית הספר. אף מילה לא נאמרה. מערכת החינוך שלנו סבורה שאין זה עינינה. אם היתה חשה שזה עינינה אז שר החינוך, שי פירון היה מנחה את כל בתי הספר, בכל הארץ בכל הגילאים הרלבנטיים, לחדול מלימודים למשך יום שלם ולהעביר באותו יום רק שיעורים שמוקדשים לערך: להיות בני אדם. שכל מורה יאלתר מה שהוא רוצה בענין, אבל שלזה היום יוקדש. זה לא מובן מאליו שבת 12 נאנסת במשך תקופה ארוכה על ידי בני גילה ובמערכת החינוך חושבים שזה איננו בתחומה. זה לא מתמטיקה, ביולוגיה או ספרות. עלינו לפעול כדי לעקור את הבהמיות מחיינו. הרי אף אחד לא יעשה את זה אם לא אנחנו.

****

דיווח של תא העיתונאיות:

צילום מסך מתוך פייסבוק




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה