של מי התחתונים האלה?

אומרים שהאישה היא האחרונה לדעת. לא כשמדובר בחן אייל, שמבינה מיד. וכשקול פנימי אומר לה לבדוק מתחת למיטה, ברור לה שלסיפור הזה יהיה סוף מאוד עצוב

16/12/2013
חן אייל קבלו עדכונים מחן אייל
  • RSS

יותר משבועיים לא ראיתי אותו. כשחזרתי הוא חיבק אותי ברפרוף ולא הסתכל לי בעיניים.

- הכל בסדר?

"סתם, עייף קצת", הוא ענה.

- שב לידי. תן לי קצת חיבוק.

"חייב ללכת", הוא אמר. "יש לי עוד המון סידורים ועבודה".

- היי! שבועיים לא ראיתי אותך! פשוט תחבק.

"טוב". הוא אמר, מבטו עדיין בקיר שממול.

מריחה בגידה

עשיתי מניקור ופדיקור והורדתי הכל. יצאתי מהמקלחת, קיוויתי שהוא יגיד משהו. הלכתי לישון עצובה אבל אמרתי לעצמי שמחר הכל יעבור. זה לא עבר. הלכתי לעבודה וחזרתי וכל הזמן הרגשתי שיש משהו מוזר אבל לא ידעתי להסביר מה. אומרת לעצמי: זה רק בראש שלך. תרגיעי את עצמך.

לא עוזר. גם לא התמונות שלנו שתלויות בחדר השינה באופן קבוע, אבל פתאום הן הפוכות. אלו שהיו בשמאל עכשיו בימין, ולהיפך. מוזר.

מה זה מתחת למיטה שלי?

יום שישי מגיע. חוזרת מהעבודה ופתאום יש משהו, מעין קול פנימי, למרות שאני לא מאמינה גדולה בגורל ורוחניות ואנרגיות. אבל אני לא יכולה להתעלם. רק דבר אחד יש לקול הזה לומר לי: תסתכלי מתחת למיטה.

אפילו לא יודעת מה אני מחפשת שם אבל אני מסתכלת. אני רואה שם משהו. ברגע הראשון לא רוצה להבין. לא קולטת. אני מרימה. בודקת ומוודאת. מסתכלת על התחתונים המלוכלכים שהם לא שלי, זורקת אותם, מחזירה אותם להיכן שהיו.

אני מתקשרת לחברה הטובה, זושהתקשרתי אליה כשהציעו לי נישואין. והתקשרתי אליה כשבכיתי. וכשצחקתי. עכשיו אני מתקשרת אליה ולא יודעת מה לעשות.

"קודם כל תיקחי את זה משם", היא אומרת ושמה אותי על ספיקר-פון. "אל תשאירי את התחתונים מתחת למיטה. שימי את זה בשקית. תחביאי".

היא והחבר שלה אומרים לי להירגע. ושיהיה בסדר. אני מנתקת ואומרת תודה שעזרתם לי. אחרי רבע שעה הוא מגיע הביתה. אנחנו נותנים נשיקה קטנה ואומרים "היי" ו"איך היה בעבודה". אני מתנהגת כאילו הכל כרגיל. מכינה לו את הקפה שהוא אוהב. כשאני מרגישה שאני לא יכולה יותר אני אומרת ששכחתי משהו באוטו. יושבת באוטו ומתקשרת שוב לחברה.

- רגע-אולי זה שלי? אולי אלו תחתונים שלי ושכחתי בכלל שקניתי אותם ואני בכלל לא קונה אף פעם בחנות הזו ו...?

"תקשיבי", היא אומרת לי. "אין מה לעשות".

היא שוב שמה אותי על רמקול והחבר שלי אומר לי: מצאת מה שמצאת. עכשיו תתמודדי עם זה.

מה יש מתחת למיטה שלי?

התקף חרדה וסוף

אני מתקשרת לפסיכולוגית, שממש לאחרונה התחלתי ללכת אליה. היא עוד לא מכירה אותי בכלל אבל היא נורא נחמדה ומסכימה להקדים את פגישתנו. עולה במדרגות ומרגישה משהו שאני לא יודעת להסביר אותו. התקף חרדה.

הוא אפילו לא שם לב. מזכיר לי שהוא יוצא בערב עם חברים מהעבודה ואומר לי שאם אני רוצה אני יכולה לבוא. אפילו לא שואל אותי. אני באה, כל שנייה רצה לשירותים ומזיעה כולי למרות שאביב בחוץ ובפנים עדיין קר. הפה שלי יבש ואני שותה איזה 7 כוסות מים בחצי שעה. ולא רעבה ולא נוגעת באוכל אבל הוא אפילו לא שם לב ולא שואל אותי למה.

בלילה אני לא ישנה אפילו דקה. אני, שנרדמת כמו חתול בכל מקום ושום דבר לא מצליח להדיר שינה מעיניי. אני מרגישה שהדופק שלי כל כך חזק שפלא שזה לא מעיר אותו, את כל הבניין. בבוקר אני קמה לפניו ורצה לפסיכולוגית. דברים מתחילים קצת להתבהר. או להיפך.

אין לסיפור הזה סוף טוב. לפחות לא במובן שאתם חושבים. אני לא חזרתי הביתה ואמרתי לו בוא נדבר על הכל. הוא לא אמר לי אני אוהב אותך הכי בעולם. כל כך מצטער. לא יודע מה קרה לי.

במקום זה אני ישבתי מול הפסיכולוגית ואמרתי לה שאין לי כוחות ומה אני אמורה להגיד?

היא  שאלה אותי מה אני רוצה לעשות. ולי ברור שאני רוצה לסיים את זה. אבל איך אני אעשה את זה? אני מבקשת ממנה שתסביר לי.

כל יום זה כואב קצת פחות

את יותר חזקה ממה שאת חושבת, היא אומרת לי. היא מכתיבה לי מילה במילה כמו שביקשתי. מאוחר יותר אני יושבת מולו על כיסא כשמתחת לברך מוחבאת המחברת ואני ממש מקריאה מתוכה. שואלת שאלות, לא נותנת לו לסיים את המשפט. רוצה להגיד לו "היית צריך לחשוב על זה לפני שהוצאת את הזין שלך", אבל אני רק עושה תנועה ברורה עם הראש. שברור שאני לא רוצה להקשיב לו עכשיו. אומרת לו שאני רוצה שייקח כמה דברים וימצא לעצמו סידור.

אחר כך אני נוסעת לחברה שלי, שהיא הדבר הכי קרוב לאמא שיש לי לידי. וכל הדרך אני בוכה. בהתחלה אפילו לישון לבד זה בלתי אפשרי. יום עובר ועוד יום ואני מרגישה שאני כבר אחרי. ההלם הגדול והכאב והפאניקה.

שבועיים אחרי, יום אחד אני יושבת בבית והמפתח מסתובב במנעול. הוא נכנס. מדברים במשפטים קצרים לפני שהוא הולך. כל היום אני לא מפסיקה לבכות ומרגישה שכל האהבה הגדולה שהייתה כל כך כואבת. והשאר סידורים ועניינים טכניים וכל פעם זה כואב קצת פחות או אולי כואב במקום קצת אחר.



תגיות: ,

מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה