מסע המוות של מתי מילוא: לדעת איך ללכת

התיעוד הנדיר ששודר אתמול ב"עובדה" היה קשה מאוד לצפייה. בלתי נתפס מחד, ומאידך מעורר כבוד והערכה עצומה על גדלות הנפש, על החמלה ועל האהבה הגדולה שבעזרתה בוצע הצעד הנועז הזה

10/12/2013
אסנת עופר קבלו עדכונים מאסנת
  • RSS

מסע המוות של מתי מילוא

מתי מילוא החליט מתי ואיך יסיים את חייו. אחרי 25 שנים בהן סבל מפרקינסון, אחרי שחייו התדרדרו לשפל מנוון ומבזה, אחרי שהיה ברור שאין לרפואה מה לתת כדי לרפא או לפחות לשפר את איכות חייו - מילוא יצא למסע לשווייץ, שממנו לא התכוון לשוב. עטוף באהבה של אשתו, חסיה, בתו אסנת (אוסי) ובני משפחה נוספים שבחרו לא להיחשף למצלמה של אילנה דיין וגלעד טוקטלי, שליוו את המסע אל מותו.

התיעוד הנדיר הזה ששודר אתמול ב"עובדה", היה קשה מאוד לצפייה. בלתי נתפס מחד, ומאידך – ללא ספק, מעורר כבוד והערכה עצומה על גדלות הנפש, על החמלה, על החוכמה ועל האהבה הגדולה שבעזרתה בוצע הצעד הנועז הזה.

החוק בישראל אינו מתיר המתת חסד. אבל לשווייצרים יש תפיסת עולם שונה. מה שמאפשר למוסד המתות החסד דיגניטאס לשאוב אליו חולים מרחבי העולם, שם בחר מילוא לסיים את חייו – כפי שעשה זאת לפני איש גלי צה"ל עדי טלמור.

שתי כוסות משקה – זה מה שצריך כדי לסיים את החיים מתוך בחירה, וזה מה שקיבל מילוא, בנוכחות בתו שנסעה איתו. הראשונה, מכילה חומר נגד בחילות, השנייה מכילה קוקטייל יחודי של חומרי הרדמה ששולח אדם לשנת נצח בשלווה, ללא כאב, ללא פחד.

"זמני עבר, אני עושה זאת בחפץ לב, הולך לעולמי בשלום, הפרקינסון עבר לי עכשיו", אומר מילוא לאשתו חסיה בטלפון האחרון, טלפון פרידה, דקות לפני שטוקטלי מכבה את המצלמה. הוא בוכה, חסיה בוכה, אסנת בוכה. ואני חושבת על אבא שלי.

מסע המוות של מתי מילוא

הוא כבר חי חיים מלאים, שיילך לדרכו

קיץ 2004, שפהאוזן, שווייץ. הטלפון צלצל מיד כשחזרנו למלון, אמא שלי ואני, מותשות מעוד יום של ישיבה מתסכלת, עצובה מאוד, ליד מיטת חוליו של אבי. מצבו של אבא הידרדר, והוא הועבר לטיפול נמרץ.

במהלך חופשה בשווייץ לקה אבי בלבו ואושפז מיידית בעיר הקטנה והציורית להשתלת קוצב לב, שבעטיה התפשט בגופו זיהום – אלח דם. כשחזרתי באותו ערב לבית החולים המחוזי בשפהאוזן למשמרת לילה, אבי היה במצב כל כך קשה, שדמיינתי אותנו חוזרות איתו ארצה בארון. במהלך הלילה שוחחתי עם האח התורן, שאיכשהו אפשר להבין את האנגלית שלו. מה מדיניות ה-DNR שלכם, שאלתי? מקווה שלא יסבול, מקווה שזה יהיה מהיר. מקווה שהסיוט הזה יגמר כבר.

תשובתו של האח הפתיעה אותי. "כאן בשוויץ", אמר לי באנגלית הרצוצה שלו,"DNR זו הפרוצדורה המקובלת. אם רוצים להחזיק אדם בחיים, צריך להשיג לכך אישור משפטי". בקיצור, בדיוק הפוך מאשר בישראל. כשראה את הבעת התימהון על פני הוסיף: "למה לא? זה רק סבל. הוא כבר חי חיים מלאים, שיילך לדרכו".

למחרת בבוקר אבא שלי פקח את עיניו, דיבר לעניין והיא מסוגל לטוס בחזרה לישראל. הוא המשיך לחיות עוד 4 שנים טובות, שהסתיימו ב-6 חודשים ארוכים ומשפילים של סבל, במחלקה סיעודית. אני הייתי חוסכת ממנו את החודשים האלה, בלי להתלבט, בלי להסס ובלי להתחרט. הוא גם ביקש את זה ממני, אבל ידיי היו כבולות.

מי שלא היה שם לא מבין את עומק הסבל והיסורים

"מי שלא היתה לו נגיעה אישית, מי שלא היה שם לא מבין את עומק הסבל והיסורים", אומר עופר שלח, עיתונאי וחבר כנסת, לאחר שידור התוכנית. שלח סעד את אשתו מיכל, שנפטרה ממחלת הסרטן. היום הוא מוביל הצעת חוק לקידום נושא המתות החסד גם בישראל.

ולי אין אלא להוסיף: מי שלא היה שם, לא יכול להבין שיש רגעים בהם קדושת המוות צריכה לגבור על קדושת החיים. שיש משהו מאוד אגואיסטי ברצון להחזיק אדם שממילא ימיו ספורים. שהרבה יותר אנושי לתת לאדם ללכת מרצונו, בדעה צלולה, בכבוד וברוגע. שאין שום דבר קדוש בלראות אדם ביסוריי גסיסה איומים, יודע שקיצו קרוב, מתבונן בך בעינים שאיבדו את חיותן ושואל "איך גומרים עם זה?".

אסנת, חסיה, אשריכן – שידעתן לאהוב, שידעתן לשחרר. שידעתן להיפרד בזמן ולהרפות מהאיש שכל כך אהבתן. צר לי בצערכן, מי כמוני מבינה עד כמה הוא עמוק, גדול ונורא. אבל כפי שמתי אמר לחסיה בסרט, בשיחת הפרידה: "אני גדול מהחיים ואת גדולה ממני".

מסע המוות של מתי מילוא

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

לכתבה נוספת בנושא: שירה מרגלית כותבת על מות אימה, בעקבות מותה של ענת גוב




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה