מיומנה של אם חד הורית לכלבה

במקום לחכות לאבא הנכון שיגיע, מעיין שם טוב החליטה להגשים חלום ואימצה כלבה לגמרי לבדה. עכשיו זה היא ובקי השובבה, אבל האם יש לה הרהורי חרטה?

05/12/2013
מעיין שם-טוב קבלו עדכונים ממעיין
  • RSS
» ישר לאינסטוש. הבנות שם טוב

"כן, כן, כן" אלו קולות שבדרך כלל סביר לשמוע מבעד קירות דירתה של רווקה תל אביבית טיפוסית. אולי. אבל לא במקרה שלי. "אסור", "שקט" והרבה מאוד – "לא", אלו הקולות שבוקעים מביתי בחודש האחרון מאז שהכנסתי את בקי לחיי. גורה בת שלושה חודשים ארוזה בעטיפת פרווה מזערית ומצוידת בזוג עיניים תמימות שמסתירות מאחוריהן הר של מרץ ורצון עז להשמיד את הספה החדשה שלי.

אני מודה שההחלטה להכניס ייצור קטן שדורש ממני אחריות גדולה, לא הייתה קלה עבורי. במשך הרבה מאוד זמן רציתי לעשות זאת ולפני שנתיים בערך, כשהייתי בזוגיות רצינית, צללתי באומץ אל עולמם של ההולכים על ארבע. אולי בגלל שהנטל מתחלק בין שניים ואולי כדי שנתרגל ביחד איך זה לטפל במשהו שהוא הכי קרוב לתינוק. בסופו של דבר, אחרי חודשיים פירקנו את החבילה והגורה שאימצנו נשארה אצל האקס במשמורת מלאה.

ועכשיו כשאני רווקה, לא פעם הפכתי והפכתי ברעיון לאמץ כלב ותמיד פסלתי אותו בגלל סיבה כזו או אחרת, אבל בזמן האחרון, כששוב התלבטתי בעניין, החלטתי שדי, מספיק. שמתי על עצמי חגורת הצלה וקפצתי למים. כי אם קיים בי פחד מסוים להתרגל ללבד ולנוחות שמגיעה איתו, אולי כדאי שאעשה לעצמי טובה ואתמודד סוף סוף עם החלק המפחיד שבו.

וכך מצאתי את עצמי חולקת עם בקי את המרחב הפרטי שלי. ההתחלה לא הייתה פשוטה ובדרך עברנו ימים ארוכים ולילות לבנים עד שלמדנו, איכשהו, לחיות ביחד. החלק הכי קשה בכל הסיפור, היה לקבל את העובדה שהפכתי לאמא מבלי שתכננתי. לרוץ איתה, להאכיל אותה, להעסיק אותה, לטפל בה, לקלח אותה, לאסוף קקי, לנקות פיפי ומה לא? בתמונות שהעלו חברים באינסטגרם, זה נראה כל כך פשוט וכיף. לא תיארתי לעצמי שכל הטוב הזה מצטלם מאוד יפה, אבל הוא דורש כל כך הרבה מאמץ.​

"איפה הזמן שלי?!" התמרמרתי בפני החברים שנותרו לי, אלו שעדיין מוכנים להקשיב בסבלנות והבנה להיסטריה שלי ולמה שהפכתי להיות. אם פעם היה לי קצת שקט וכשחזרתי בערב מהעבודה פשוט יכולתי להרים זוג רגליים עייפות על הספה, להדליק סיגריה ולנשוף את היום שעבר עלי ממני החוצה, אז עכשיו הזמן היחידי שמצאתי לעצמי היה כשהכלבה חזרה מטושטשת מחיסון אצל הווטרינר.

"חשבתי שהבאתי כלב, אבל זה תינוק לכל דבר" אני מספרת בייאוש לכל מי ששואל וחלקם מגחכים בהנאה. ביניהם גם החברות האימהות שלי, שבטח חושבות בינן לבין עצמן שאין לי מושג על מה אני מדברת ושהחיים עם כלב הם גן של חרציות לעומת ילד משלך. שלא לדבר על שניים או שלושה. אני יכולה להבין אותן, אבל אני לא לגמרי מסכימה. אמנם בקי היא רק כלב, אבל היא יצור שדורש את מלוא תשומת הלב שלי, בודק גבולות של מותר ואסור ואני כל עולמה. ממש כמו ילד. ולכן גם אני, שנחשפתי לעולם ההורות החד הורית במובנו הרחב, יכולה להזדהות עם המשפט 'אני רק רוצה להשתין לבד', שמתנוסס על גבי כריכתו של ספר חדש המתיימר לחשוף את הצדדים האפלים באימהות.

ואם בכל זאת מתעקשים לשים את האצבע על ההבדלים בהורות, הרי שבניגוד לילד, אימוץ כלב הוא עניין הפיך. ולפני שיקפצו עלי כל המתנדבים בארגוני בעלי החיים למיניהם, אני אומר מיד שאסור בכלל לקחת את הרעיון כאפשרות, אבל אני מודה שהיו לא מעט רגעים שהייתי ממש קרובה לומר לה שלום, שניפרד כידידות ולהודות שהעסק הזה קצת גדול עלי. אבל אז, תמיד ברגע האחרון, הגיח בראשי אותו קול קטן ומעצבן שהפציר בי לא לוותר כל כך מהר. כי אם כבר קפצתי למים, לפחות שאנסה לשחות ולא רק לפרפר. "תראי איך תרגישי אחרי חודש" אמרתי, והצבתי לעצמי אי של מבטחים. ואכן עם הזמן הבנתי שלהשקעה יש תמורה ואת פירות המאמץ אני יכולה להרשות לעצמי לקטוף בגאווה. אחרי סיבוב קצר עם בקי בשכונה הכרתי מספיק בחורים חמודים עם כלבים חמודים לא פחות. ולחיי הקלישאה.

ובלי לשים לב הזמן חלף לו. 30 יום שבמהלכם בעיקר החזקתי סמרטוט ומגב, אך בסופם הבנתי שלמרות הקיטורים שפיזרתי מסביב ולמרות העובדה שבקי היא רק כלב, היא הרבה מעבר לכך. היא בית ספר שלם של שיעורים. דרכה הבנתי שלביית כלב קל יותר מלביית גבר ושבעצם, אם אני צריכה לביית את הגבר שלי, אז אני לא רוצה אותו בכלל. דרכה למדתי להרשות לעצמי לשחרר קצת ולקבל אהבה בחזרה. אז אולי זה יהיה קצת דביק מצידי להגיד, אבל הייצור השעיר הזה ששואב ממני את כל האנרגיות, גם ממלא אותי באחרות. כאלו מהסוג החיובי שמקלף שכבות של הגנה. מזמן כבר שכחתי את התחושה.

אבל יותר מהכל, השיעור הכי חשוב שלמדתי ממנה במהלך החודש האחרון הוא שאני יכולה לעשות כל דבר בעצמי. אולי הנטל כבד יותר, אך אפשרי. אני כבר לא מוכנה לבזבז זמן בלהמתין לשותף המתאים כדי להעז. כדי להגשים חלום ישן. אני יכולה לחיות את חיי מבלי לשים אותם על hold עד שהאביר יגיע. וזה שווה את זה, גם אם המחיר יקר לפעמים. בערך כמו הסכום ששילמתי עבור זוג המגפיים שהיא הרסה לי היום.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה