מה משותף לעופרה חזה ולבר רפאלי?

שתיהן מגלמות את היופי הישראלי, כל אחת בדרכה. ככה זה, כשנעים על קו התפר שבין מזרח למערב. ארז עמירן, מרצה בשנקר ומעצב אופנה, משרטט קוים ליופי הישראלי, משושנה דמארי ועד טיטי

03/12/2013
ארז עמירן קבלו עדכונים מארז
  • RSS

עופרה חזה ובר רפאלי: מצאו את ההבדלים

יופי ישראלי הוא קונספט שאנחנו, הישראלים, המצאנו בעצמנו. בסופו של דבר מדובר בניכוס של אלמנטים מערביים ומזרחיים והתכתם יחד לכדי "דמות ה-צבר".

תלתלים שחורים, עור בהיר וחיוך

כחלק מהצורך הקיומי שלנו ליצור אייקונים שיבדלו בינינו לבין הלבנט הסובב אותנו מחד, והגלות ממנה נמלטנו מאידך, בראנו לנו דמות ישראלית שהיא לא פה ולא שם, ומגולמת באופן מושלם במלכות היופי שאנחנו בוחרים לנו מדי שנה – בהירות פנים וחיוורות עין אבל מתהדרות ברעמת תלתלים שחורה ובחיוך גדול.

מושג היופי הישראלי התחיל את דרכו כמושג טעון ופוליטי שהתייחס לשאלה הבסיסית -  למי באמת שייכת המדינה הקטנה הזו. צמות ועיניים כחולות של בנות הקיבוצים או האתניות המודגשת והשחומה של עולי המזרח. מאז ועד היום אנחנו נעים על קו התפר הזה. מנסים להגדיר מה ישראלי ביופי שאנחנו אוהבים לאהוב.

היו כבר מי שהגדירו את היופי הישראלי כ"חספוס של הצבא עם המתיקות של פירות הקיץ". שילוב כובש לכל הדעות, אבל מה זה בעצם אומר?

אם בוחנים את אייקוני היופי שייצרה המדינה ב 60  השנים האחרונות ניתן לזהות את שיקוף העדות, המפלגות, והלכי הרוח שהרכיבו, לאורך השנים, את המושג "יופי ישראלי".

צניעות וחן שמשקפים חזון בנגוריוני

זה התחיל עם שושנה דמארי, מלכת המדבר של שנות ה-50. התימניה המתולתלת שהיוותה תשובת נגד ניצחת ליופי המערבי. זה שהודרנו מגבולותיו האירופאיים על ידי מוראות השואה.

שושנה דמארי, מלכת המדבר והעגילים

שושנה דמארי – מלכת המדבר (צילום מסך יוטיוב)

התרבות הארץ-ישראלית ההולכת ומתפתחת ניסתה לבנות מודל מקורי של ישראליות המנותקת מהמתרחש בעולם הגדול ומחוברת לאדמתה החדשה-ישנה. כך הגדרנו את היופי הנחשק במונחים של צניעות וחן שמשקפים את חזון היהודי החדש מבית היוצר ה"בנגוריוני".

שושנה דמארי הייתה מה שכינינו אז "שורשית" – לא זו בעלת היופי החיוור, השברירי, הגלותי, אלא מי שצמחה מהמקום, מהנוף הקדום של הארץ המובטחת. הרועה הקטנה מהוואדי.

לגלות את אמריקה

כשהמדינה התפנתה מעט מהמלחמה על חייה, היא נשאה עיניים מערבה ו"גילתה את אמריקה". בשנות ה-60 התחלנו לסגוד לתרבות השפע שמעבר לים.

"כמו באמריקה" הפך למושג שגור שמבטא יותר מכל, התנערות מערכים של סגפנות וצניעות שאפיינו את המדינה-בתחילת-דרכה.

באותה הרוח התחלנו לחפש מודלים של יופי כל-אמריקאי. לימור שריר ו-חווה לוי, שתיים ממלכות היופי הבולטות של אותן שנים, מייצגות אידיאל יופי שמקבל הקשר חדש ל"זוהר", "הוליווד" ו"החיים הטובים". הרחק-הרחק מאדמת הטרשים והשמש היוקדת.

לא עוד צניעות מסתפקת-במועט שהיא תבנית נוף מולדתה, אלא ניסיון לחוות זוהר מפנק "מייד אין יו.אס.איי". רצינו אמריקה בתוך הבתים שלנו, בתרבות שאנחנו צורכים, בבגדים שלגופנו, בכל.

כך גם אידיאל היופי הרווח בארץ יישר קו באופן נחרץ עם זה המקובל בארצות הברית.

עופרה וירדנה - מלחמה!

המודל האמריקאי על גרסותיו ה-שונות-אבל-לא-ממש, שלט בארץ עד לשנות ה-80, שמעבר לאופנה מכוערת במיוחד, מביאות איתן גם את הדיכוטומיה התרבותית שמקבלת ביטוי ויזואלי ב"מלחמה" בין ירדנה לעופרה.

ירדנה ארזי ועופרה חזה הן הפנים הכפולות של היופי הישראלי של אותן שנים. אז כבר הפנמנו ש"בלונד זה לא אנחנו". היופי המקומי מתקבע על גוונים כהים, אך מיטלטל בין המזרחיות לאשכנזיות. זו הדחויה מהפריפריה הנלחמת על מקומה מול נציגת האליטה הישנה והשבעה. זו עם התלתלים מול זו עם הצמות.

ירדנה ארזי, פעם היו לה צמות

ירדנה ארזי, זו שפעם היו לה צמות (צילום מסך יוטיוב)

מרוסיה באהבה

עשור מאוחר יותר מגיע הגל הגדול של העליה מרוסיה ומחדיר לדי.אנ.אי הישראלי צבעים חדשים. הטעם הישראלי נכנע מהר ובלי קרב ליופי המזרח אירופאי, צהוב וקריר, והוא ממליך מלכות יופי שנקראות יאנה, אנה, או איבונה, ומתרגל מבטא תוצרת קייב.היופי הרוסי הוא "האחר", ההוא ש"לא מכאן", וכדרכם של אורחים מחו"ל (כמו דשאים של השכן) הוא צופן בחובו הבטחה למשהו חדש, מסעיר יותר, נדיר.

אחרי שנרגענו מכל הבלונד הזה חזרנו לשחק בגן הגנים שהצמיח קיבוץ הגלויות הישראלי. משנות ה-2000 ואילך אנחנו מוצאים יופי ישראלי בערבוב. המדינה התבגרה וכך גם אנחנו, כבר לא שמים את הז'יטונים שלנו על "אירופאי", "אמריקאי" או "מזרחי" אלא על אותו שילוב כובש שמוצאו אינו מובחן, וגם אינו חשוב.

שטיח אדום וכתר של מלכה

בין יעל אבוקסיס לבר רפאלי, אנחנו משרטטים את מפת היופי שלנו לפי פרמטרים משתנים. מושפעים מחיוך הרבה יותר מאשר מצבע עור.

בסופו של דבר, אם בוחנים את ייצוגי היופי של השנים האחרונות, ניתן לזהות שאת מנת היופי המועדף עלינו אנחנו משתיתים על חמימות ונגישות עם קורטוב של ריחוק זוהר.  השכנה מהבית ממול שגם נוסעת לפרמיירות הוליוודיות ומחככת כתפיים עם הספילברגים של העולם.

יעל אבקסיס

יעל אבקסיס – פרמיירות וחיוך (צילום: רויטרס)

יש משהו מאוד חיובי באופן שבו אנחנו מוכנים להכיל ייצוגים מגוונים של יופי ולא מתקבעים על מודל אחד של "כזאת ראה וקדש". אמנם הפתיחות התודעתית שלנו נעצרת לרוב במידות הגוף, ועדיין מכנים "שמנה" כל מי שלא השכילה לחלק את 50 הקילו שלה על פני 170 סנטימטר, אבל את היופי הרצוי לנו אנחנו צורכים בשלל צבעי הקשת.

טיטי המלכה

טיטי איינו, מלכת יופי אתיופית (צילום: משה ששון)




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה