כל ילד שני חווה התעללות, אלימות או הזנחה

אלה תוצאות מחקר שהתפרסם לאחרונה. הורים, תודו שלא הופתעתם ואתם מודעים לכך שהילדים שלכם חשופים. אבל מה עושים, איך מתמודדים ומה אחריותה של מערכת החינוך?

28/11/2013
נירית צוק/עשר פלוס קבלו עדכונים מנירית צוק/עשר פלוס
  • RSS

לאחרונה התפרסם כי המועצה לשלום הילד חישבה ומצאה כי כל ילד שני בישראל חווה התעללות, אלימות או הזנחה. הנתונים המטרידים הללו מלמדים כי "מלבד היקף הפגיעה העצום", כך נאמר במחקר, "קיים פער מטריד בין הידע המצוי אצל גורמי המקצוע לבין מה שקורה בשטח".

ואכן, בתקופה האחרונה יותר ויותר הורים מתלוננים כי הילדים שלהם חשופים למעשי אלימות. זאת באה לידי ביטוי בצורות שונות, החל מאלימות מילולית ופיסית בין כתלי בית הספר, ועד לאלימות ברשתות החברתיות ולאחרונה גם בווטסאפ -  אלימות שכוללת מילות גנאי, העלאת תמונות "לא מחמיאות" בלשון המעטה של אחד הילדים ועד החרמות ונידוי ילדים.

אלימות בקרב ילדים, כל ילד שני סובל

הילדים שלנו חשופים לסכנות רבות

התחושה בשטח היא כי הילדים של היום מתבגרים מוקדם יותר משהתבגרנו אנו, וחשופים לסכנות רבות יותר ומתוחכמות יותר. כעת כבר לא מדובר רק בבן כיתה שיכול לפגוע בילד שלך אלא גם במבוגר שיכול להתחבא מאחורי המקלדת ולעטות על עצמו מסיכה של נערה בת 12, כשהילד שלך יכול בן רגע להתפתות ולהציע לו/ה חברות ברשת.

הניסיונות שלנו, ההורים, להתמודדות עם התופעה מזכירים לעתים את דון קישוט, שנלחם בטחנות הרוח. אנחנו מסבירים לילדים שוב ושוב מהן הסכנות הטמונות בפייסבוק, מסבירים להם להיזהר בלשונם בווטסאפ, ובעיקר לא להאמין לאף אחד. אבל אנחנו אף פעם לא בטוחים האם הילד באמת הפנים את המסרים האלו, וחמור מכך- אנחנו כלל לא בטוחים האם הוא יישם את האזהרות שלנו.

הבשורה הטובה, על פי המחקר הזה, היא כי יש תמורה בעד האגרה: החוקרים מצאו כי הילדים מדווחים שבכל מקרה שבו הם יתקלו  בבעיה הם יספרו על כך קודם כל לאמא ולאבא. אך שוב, בשטח התחושה שונה. החשש של רוב ההורים, זה שפועם בבטן ומפחיד אותם עד מוות, הוא שאנחנו בעצם מנוטרלים ולא באמת יודעים מה קורה. והתחושה הזאת מכה בנו הן בשעות הפנאי של הילד, בהן הוא לכאורה נמצא עימנו בבית, אך בעצם הוא עסוק בעולמו שלו (בפייסבוק ובווטסאפ), והן לגבי מה שעובר עליו בבית הספר.

מה הפתרון?

מסתבר כי בפועל, גם במתרחש בין כתלי בית הספר ההורים אינם מעורבים דיים: ישנם מקרי אלימות רבים שההורים כלל אינם מודעים אליהם בעיקר כי הילדים אינם רוצים לספר, וישנם גם מקרים בהם הילדים משתפים את ההורים בבעיה, אך צוות בית הספר אינו עושה די כדי לעזור להם. מקרים שבהם הילדים מדווחים על אלימות, וההורים חשים כי אין להם עם מי לדבר. פשוט כך. הם חשים כי הם בודדים במערכה, והאחריות למציאת פתרון מוטלת אך ורק עליהם.
לאור כל זאת אין ספק כי הפתרון לתופעת האלימות צריך להיות מערכתי וכולל, החל משיחות הסברה בבתי הספר, שבהן מושם דגש לא רק על גינוי מעשי האלימות אלא אף על ניסיון לעזור לילדים שחוו אלימות. כמו כן, חשוב להסביר לילדים שיודעים על מעשי אלימות אך "אינם מתערבים", וחושבים שבכך הם אינם שותפים למעשי האלימות, כי הם טועים.

חוסר ההתערבות שלהם יוצר התעלמות מהבעיה ובכך בעצם הם מעצימים ומחריפים את בעיית האלימות. מעבר לכך, חשוב להבין כי אם התרבות שלנו תמשיך לתת מקום רחב כל כך לביטויי האלימות על סוגיהם השונים (לדוגמה: תכניות ריאלטי שונות, מהדורת חדשות שמורכבת מ-95 אחוז דיווחים של אלימות, משחקי מחשב אלימים, ועוד), הבעיה שלנו כבר לא תיפתר כל כך מהר.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

נירית צוק היא מנכ"לית "עשר פלוס"- מגזין אינטרנט ייחודי להורים למתבגרים שעוסק בגיל ההתבגרות




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה