שש פעמים: סרט האימה של הנוער הישראלי

אל תחמיצו את הסרט הזה, העוסק במיניות של טינאייג’רים באופן מבריק, מטלטל ורלוונטי מתמיד

25/11/2013
הדס בשן קבלו עדכונים מהדס
  • RSS

השבועות האחרונים הדהדו לנשים רבות בישראל שתי נערות בנות 15. את זו שהן היו, ואת זו שיש להן בבית. שתי נערות שונות, שחיות בזמנים שונים, בעולמות טכנולוגיים שונים, בתוך גירויים שונים ונפרדים - אבל גם מאוד דומים. שתי נערות שנמצאות בגיל בו הן מנסות להבין את המיניות שלהן, את יחסיהן עם בנים, את השילוב בין פנטזיות רומנטיות והמציאות המורכבת. נערה אחת שייכת לעבר, והיא עיצבה את האישה שאנו היום, לטוב ולרע. הנערה השנייה עוד כאן. צריך לדבר איתה. אבל איך?

הסרט "שש פעמים", בבימויו המבריק של יונתן גורפנקל, על פי תסריט מבריק לא פחות של רונה סגל - הוא התחלה טובה. קשה מאוד, אבל טובה. אינני יודעת אם הייתי ממליצה לאמהות לראות אותו ביחד עם בנותיהן, אולי עדיף בנפרד - אבל חובת הצפייה חלה כאן על הורים, מורים, נערות ונערים. ובעצם, על כל מי שחי במדינה הזו, בה מהדורות חדשות נפתחות במה שנפתחו בשבועיים האחרונים.

מתוך הסרט שש פעמים

זהו סיפורה של גילי, שהיא, בוא לא ננסה לייפות את זה, "השרמוטה" של השיכבה. בכל שיכבה יש גילי כזו, אבל מתי ראינו סיפור שלם מנקודת הראות שלה? הנוכחות שלה מכה בנו בפנים, כבר בפריים הראשון, בעוצמה חזקה ובלתי מתפשרת. גילי מגיעה לפגוש שני בנים מהשיכבה שלה, בבית הספר החדש שבו החלה ללמוד, ומספקת אחד מהם מינית. אנחנו לא יודעים אם היא עשתה את זה כבר בעברה, עם מי ומתוך אילו נסיבות - אבל אנחנו מבינים שהפעם היא זקוקה לקבל הכרה במקום החדש. והכרה של שרמוטה היא לפחות מאוד דרמטית, משהו שהיא יודעת שידברו עליו. זוהי הפעם הראשונה מתוך השש, כשבכל פעם שאחריה, סף הגירוי עולה, הבנים תובעניים יותר, השתיקה של גילי הופכת ליותר ויותר מעיקה. אבל היא עושה. היא מספקת, היא מפנקת, היא זמינה. המשחק המצמית של סיון לוי הוא אחד הדברים החזקים שראיתי לאחרונה על מסך. בגילומה, גילי איננה קרבן מוחלט. ניכר עליה שהיא כן מינית, שיש לה סקרנות פיזית גבוהה - אבל בשטחים האפורים הרגשיים שהיא מסתובבת בהם, הכל נורא מסובך. אנחנו הצופים, רואים דרך עיניה את המתרחש איתה ועם גופה, ולפעמים מרגישים שלכאורה הכל בסדר, הכל בהסכמה. רק אחר כך מבינים שנעשה כאן משהו רע מאוד. ניצול של חולשה, סרסור של נערה לנערים אחרים. צילומה בלי לשאול אותה. ואפילו אונס. אז אם לנו לוקח זמן להבין את הזוועה, מה הפלא שנפגעות מינית לא מתלוננות מיד?

שלושה בנים עומדים במרכז שש הפעמים של גילי, כשאחד מהם, עומרי (אביתר מור המצוין, שמשחקו פתייני ואפקטיבי גם כלפי הצופה) הוא המפיק והבמאי של רוב הסיטואציות. בניווט המתוחכם של עומרי, גילי לעולם לא באמת שולטת במה שמתרחש. היא לא נוהגת, ולכן כל הזמן מחכה למישהו שיקח אותה טרמפ. קונים לה אוכל ושתייה. מחמיאים לגופה ולביצועיה. נערה לכאורה יכולה להיות מאוד מוחמאת מתשומת הלב הגברית הבלעדית הזו, אבל למעשה נלקחה ממנה כל שליטה, והיא צריכה להכנע לשפה הזכרית השולטת במרחב, בו היא רק אורחת. כך, בנים שנוהגים לראות פורנו באייפון, חושבים שה"גנג בנג" הוא משהו לגיטימי ורגיל, אפילו יותר מאקט מיני בו יש רק בן ובת. כך, הסקס מוצג כאן כאינסטרומנטלי לחלוטין, מטרתו היחידה היא שהבנים יגמרו, אין כמעט כל עיסוק בהנאה של גילי עצמה. וכך, משפטים כמו "אני חושב עלייך בזמן שאני רואה סרטים כחולים" שאחד הנערים אומר לגילי, נשמעים לדובר לגיטימיים, לא פרברטיים במהותם. ובעצם, בעולם הכל כך מבלבל הזה, מתחוור כי גם הבנים הם סוג של קרבנות. גם הם לא באמת מבינים את ההשלכות של המעשים שלהם, לעיתים עד שזה מאוחר מדי.

מתוך הסרט שש פעמים

אפשר לדון במיניות של בני נוער שוב ושוב ושוב - אבל ייצוג ריאליסטי כמו ב"שש פעמים" לא ראיתי מעודי. זהו ריאליזם עד כדי אימה. השחקנים בסרט הזה באמת משכנעים כצעירים, לא מבוגרים נוצצים שהתחפשו לנוער. הם מדברים כמו שהילדים מדברים היום - או יותר נכון, לא מדברים. כן, הם נשמעים לעיתים עילגים וריקניים, אבל זוהי המציאות. הם בקושי משוחחים על הדבר עצמו שקורה. לא על סקס, ובטח לא על אהבה. הם ידברו על כסף, על בגדים, על אלכוהול ועל אפליקציות, והכל בטונים המוכרים של הנוער האדיש שחושב שהוא ראה כבר הכל, שהוא יודע, שהוא מבין. הציניות נודפת כאן מכל פינה, יחד עם חיפוש אחר ריגושים שיקהו את הרגש. ואין מבוגר שיפסיק את המסיבה שלהם. מקסימום, המבוגרים רוצים להצטרף אליה בעצמם.

"שש פעמים" יכנס לכם מתחת לעור, יפריע לכם לישון, יעכיר לכם את מצב הרוח - או לכל הפחות, יפקח את עיניכם. נוער ישראלי, 2013. ככה זה נראה. ועכשיו, מה אנחנו עומדים לעשות עם זה?




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה