זה לא מקלט, זה בית

א' לא רוצה לסלוח לו שוב, ע' מרגישה שהיא שווה משהו בפעם הראשונה, והצוות מחכה לתשובות לגבי השתלבות ילדים בגיל ההתבגרות. מעיין שם טוב ביקרה במקלט לנשים מוכות, וגילתה עולם שלא ציפתה לפגוש

24/11/2013
מעיין שם-טוב קבלו עדכונים ממעיין
  • RSS

באופן אירוני משהו, את ההצעה לבקר במקלט לנשים מוכות בירושלים ולכתוב עליו, קיבלתי כשאני בדרך לדייט. "איזה תיק. מה עכשיו מקלט לנשים מוכות?" חשבתי ולא מיהרתי להשיב. "בטח זה מקום מעופש ולא סימפטי. מעין מקלט תת קרקעי עם מזרונים על הרצפה מסודרים שורות-שורות כמו בבה"ד 12", דמיינתי לעצמי, כשהעפתי עוד מבט אחרון במראה. כשטרקתי את הדלת קיוויתי להשאיר מאחוריה גם את כל המחשבות שהחלו לצוץ בראשי מיד אחר כך. אלא שלמחשבות שלי היה רצון משלהן וכל הדרך, הן החלו להטיח בי. לא הפסקתי לחשוב על הנשים המוכות, על החוויות שהן בטח יספרו לי, על המשפחות שלהן, על הגברים המכים ובאופן בלתי נמנע חשבתי גם על הדייט שמחכה לי – מי הוא בכלל? והאם אוכל אי פעם לתהות על קנקנו באמת?

שעה וחצי אחרי ששנינו הבנו שהדייט הזה לא יוביל לשום דבר, חזרתי למקום הבטוח והשקט שלי והחלטתי להפסיק להתלבט. "כן, אני אסע למקלט", עניתי באסמס.

ביום שלישי התייצבתי באחד מתוך 14 המקלטים של ויצו בארץ. נעמדתי מול מבנה גדול שהכניסה אליו עוברת דרך דלת ברזל בהירה עליה אין כל זכר לשלט או הכוונה, כך שמי שאינו מכיר את המקום, לא יכול לתאר לעצמו את שמתרחש בפנים. בחשש קל נכנסתי פנימה ופגשתי תחילה את רינת לאון לנגה, מנהלת המקום, שערכה לי סיבוב היכרות.

הצילום מתוך פרויקט של שוהות במקלטים לנשים מוכות, עם הצלמת קארין גילרמןהצילום מתוך פרויקט של שוהות במקלטים לנשים מוכות, עם הצלמת קארין גילרמן

ריח טיגון חזק הביא אותנו תחילה אל המטבח. מול מחבתות וסירים עמדו 3 נשים חביבות שעמלו על ארוחת הצהריים. הן קיבלו אותי בחיוך ולא הרפו ממני עד שהסכמתי לטעום מהעוגיות שנאפו זה עתה. רק כשיצאנו מהמטבח ועלינו אל הקומה העליונה התברר לי שאלה היו חלק מהנשים המוכות אותן הגעתי לפגוש. להפתעתי הרבה גיליתי מקום אחר לגמרי מזה שדמיינתי. בסוף הביקור הבנתי שהשם "מקלט" לא עושה חסד עם המקום ושבכלל צריך לקרוא לו "מעון" ואפילו "בית".

תחילה, הכרתי את א'. בחורה יפהפייה ואינטליגנטית. היא אמא לילדה בת כשנתיים והיא רק בת 20 (!). "הגעתי לכאן בגלל אלימות קשה שעברתי" היא סיפרה לי. "בגיל 17 וחצי התחתנתי, כשהייתי בהריון. האמת שעוד הרבה קודם ידעתי אלימות בבית. גם אמא שלי הייתה מכה. דרך המפלט שלי ממנה הייתה באמצעות בעלי ופה טעיתי".

מתי התחילה האלימות?

"הכרתי אותו כשהייתי בת 15 וקצת והוא בן 35. שנה אחר כך  כבר קיבלתי את האגרוף הראשון. מאותה נקודה זה רק התדרדר. זה עבר לאלות, סכינים, דריכות וחרבות"

רגע, את יוצאת עם בחור ויש אהבה וזה מתחיל ממקום טוב, אז איך נכנסת אלימות למשוואה?

"בהתחלה ראיתי בו נסיך של ממש אבל כשהוא הבין שנפלתי לידיים שלו, שניתקתי קשר עם המשפחה שלי ושאין לי למי לפנות, הוא החליט לנצל זאת והתחיל להכות אותי. הפעם הראשונה הייתה כשהמשפחה שלו התארחה אצלה לצהריים ולא רציתי לאכול. הוא קרא לי לחדר ואמר לי בכעס שאני עושה לו פדיחות והתפתח ריב שנגרר למכות ואיומים. מאז נכנס לי פחד ממנו והתחלתי לשקול מילים ומעשים".

כשהיית בהריון זה הפסיק?

"לא. גם אז הוא היה מכה אותי על בסיס יום יומי. המקרה הכי קשה היה כשהייתי בחודש שמיני, אז כבר נטפתי דם מכל הכיוונים".

מתבקש לשאול למה לא קמת ועזבת?

"לא היה לי לאן ללכת. הייתי תלויה בו. וחוץ מזה שהוא היה מאיים עלי שאם אעזוב, הוא ירצח את אמא שלי".

ומה עם המשפחה, החברים, השכנים? מישהו שם לב?

"הם היו מעלימים עין. אמנם ההורים שלו היו מגנים עלי, אבל זה אף פעם לא הגיע למצב של 'יאללה בוא נעשה עם זה משהו'".

איך החלטת לעזוב בסופו של דבר?

"בוקר אחד אחרי ריב גדול מאוד שהיה לנו, פשוט אמרתי לעצמי שזאת ההזדמנות לברוח, כי זה כבר היה ממש נוראי. התקשרתי לעובדת סוציאלית שהייתי בקשר איתה, ארגנתי תיק קטן ופשוט רצתי אליה. היא כבר לקחה אותי למשטרה, הגשתי תלונה, צילמו אותי ומשם הגעתי לכאן".

וכמה זמן את כאן?

"זאת הפעם השנייה שלי כאן. בפעם הראשונה, עזבתי אחרי שלושה חודשים, חשבתי שאני יכולה להסתדר לבד ועברתי לגור עם אמא שלי. אלא ששם זה המשיך. הוא עקב אחרי, פינצ'ר לאמא שלי את הגלגלים, גנב בגדים מחבל הכביסה, שרק מחתחת לחלון. בשלב מסוים זה התחיל להפחיד ולהלחיץ והחלטתי שיותר בטוח לי כאן ולכן חזרתי לפני שבוע".

א' מודה שבתחילה היו לה הסתייגויות מהמקלט, אך היא שינתה את דעתה: "בהתחלה הייתי הכי שלילית, אבל הטיפולים וקבוצות הנשים, שם כל אחת מתפרקת ומספרת על מה שהיא עברה, ממש מחזקים. גם העוזרות הסוציאליות עוזרות המון. אמנם יש דרישות וכללים, אבל הם לטובתנו. למעשה חוץ מכנות ועמידה בכללים, לא דורשים יותר מדי. אנחנו מבשלות, אנחנו מנקות, אנחנו מכבסות, וזה הבית שלנו. ההרגשה הזאת רק גורמת לי לרצות להתקדם. אני שמחה שהגעתי לכאן ומפה אני מתחילה דרך חדשה".

אז עכשיו את בתחילת התהליך עוד 5 שנים מהיום, איפה תהיי?

"בבית משלי, עם הילדה שלי, עם עבודה מסודרת משלי. החיים שתמיד רציתי".

בתוכך היית רוצה שזה יהיה איתו, שהוא יבקש סליחה ושתוכלו לחיות שוב ביחד?

"היום כבר לא. בכל פעם הוא היה יורד על הברכיים, מבקש סליחה ומסביר שהוא לא יודע מה נכנס בו. בסופו של דבר, היום אני גאה בעצמי שהצלחתי לברוח משם"

יש מסר מסוים שאת רוצה להעביר למי שנמצאת במקום שלך וחיה בסיוט הזה?

"כן. אנחנו קובעים לעצמנו את הגורל. אם רוצים לצאת לדרך חדשה, תמיד יש את האפשרות לברוח. כשקמים והולכים מרגישים את הכוח שבעצם את יכולה לעשות הכל".

צילום: מעיין שם טוב

כרגע, א' לא יודעת עד מתי היא תישאר בבית. "בדרך כלל התהליך נמשך חצי שנה אבל יש מקרים שנשים נשארו אפילו שנה ויותר מכך" סיפרה לי לאון-לנגה והמשכנו בסיור.

בקומה העליונה נמצאים החדרים. כל אחת מקבלת חדר נפרד שכולל מיטה, ארון, שירותים וחדר רחצה על מנת שתזכה למידת הפרטיות הנדרשת. בסוף המסדרון שבאותה קומה, יש חדר כביסה וגג גדול. מתברר שהנשים הן אלו שעושות הכל בבית. הן מבשלות, מנקות ומכבסות לעצמן בהתאם ללוח התורנות שמתחדש בכל שבוע.

אחר כך ירדנו אל המרתף, שם נמצא גן ילדים מרווח. לא יכולתי להתעלם מהנתינה הגדולה שנשפכת מהצוות בניסיון למלא בחום ואהבה את החלל שנפער בחיי הילדים.

הגן מיועד לילדים עד גיל 3 שמגיעים עם אמותיהם בעוד שילדים מגיל 3 ומעלה, יוצאים אל הגנים העירוניים ולבתי הספר וחוזרים בצהריים. "האימהות מקבלות הכוונה הורית ולומדות איך לשים גבולות לילדים שברוב המקרים לא מקשיבים בקולן אחרי שראו את היחס המזלזל של האבות כלפיהן" לאון-לנגה מסבירה. "בנוסף כל ילד מקבל טיפול וילדים מתחת לכיתה א', יוצאים פעם בשבוע בקבוצה טיפולית אל גן החיות. מעבר לזה יש פעילות עשירה אחר הצהריים".

ילדים מעל גיל 13 לא יכולים להתגורר במקום מחשש שייווצר מתח מיני בין המתבגר לנשים המוכות הצעירות בשל פער הגילאים הקטן. לאון-לנגה מסבירה, שהיום אין מענה אופטימלי בארץ למצב הזה. "הרבה פעמים נשים לא מגיעות למקלט בשל המחיר הכבד. בעצם עומדות בפניהן שתי אופציות - להשאיר את הילד המתבגר אצל אביו או לשלוח אותו לפנימייה" היא מספרת. לדבריה, יש הצעות לפתרון המצב, הן הוצעו למשרד הרווחה ומחכים לתשובות.

צילום: מעיין שם טובצילום: מעיין שם טוב

בתום הסיור פגשתי את ע'. בניגוד לא' הצעירה, ע' היא אישה דתייה בת 50, אמא לשני בנים כבני 30, סבתא לנכדים, שברחה מבעלה בעקבות אלימות מילולית קשה במשך 20 שנה בעקבותיה היא ניסתה להתאבד לפני שבועיים ומאז היא במקלט.

"כאן אני מרגישה מוגנת, בלי עלבונות, בלי קללות, בלי שיגידו לי איך לעשות דברים", היא מספרת בלהט וממשיכה. "היום אני מרגישה שבמשך 20 שנה עשיתי טעות. למה לא עשיתי את זה קודם?! למה הגעתי למצב שהייתי צריכה לאבד את עצמי?! בדיעבד, הייתי מוכנה לקבל סטירה במקום. מכה עוברת, מילה לא".

וזאת הייתה רק אלימות מילולית?

"פעם הייתה גם אלימות פיזית. הוא היה עצור, מורחק מהבית ואפילו עשה ניסיון גמילה, אבל בסופו של דבר חזר לזה. כמו שאומרים 'עץ עקום לא מתיישר'".

איפה בני המשפחה? אף אחד לא שם לב?

"השתדלתי שהמשפחה לא תראה. כלפי חוץ הייתי מחייכת, אבל בבית זה היה אחרת. היום הילדים שלי שואלים אותי 'אמא למה לא דיברת?', כולם חשבו שאני האישה הכי מאושרת, אבל כשהייתי הולכת לישון בלילה עם האמת שלי, אז הכריות שלי ידברו. הן ספוגות בדמעות שלי".

אחרי 20 שנה, מספרת ע', הגיעו מים עד נפש והיא החליטה לעזוב. המקלט היה הכתובת ההגיונית עבורה, והוא מחזק אותה מדי יום. "עד לאחרונה האמנתי שאני באמת לא שווה כלום, אבל היום כשאני פה ומבשלת, כולם ניגשים אלי ומחמיאים לי על האוכל. לעומת זאת מבעלי בחיים לא שמעתי את זה. כל הזמן שמעתי רק שהאוכל שלי תפל ומגעיל. הוא כל הזמן הוריד לי הביטחון".

יש אפשרות שעוד תחזרי אליו?

"לא. עכשיו אני רוצה להתגרש. פעם עוד ניסיתי להיות כמו כלבה כזאת שמקשקשת בזנב אחרי הבעלים שלה, אבל גם זה לא הלך".

הצוות החם כולל, בין היתר, את בקי כהן, אם הבית שדואגת לצרכיהן של הנשים, לסדר ולמענה תמידי. אחת היוזמות שהשתרשו במקום היא "הביגודית של בקי", יום שבו כהן מוכרת לנשים בגדים מיד שניה בשקל אחד לפריט, המקבילה שלהן כרגע למסע שופינג בקניון. מהכסף שנאסף באותו היום, כהן קונה עבורן פרטי לבוש בסיסים נוספים. מלבד זאת, צוות המקום מארגן לנשים פעילויות רבות במטרה לחזק אותן ולשפר את ההרגשה שלהן עם עצמן, כך שביום שהן יצאו החוצה הן יוכלו להרגיש כנשים עצמאיות.

כשהביקור הסתיים, נפרדתי מהצוות ומהנשים ונכנסתי לאוטו בחזרה לתל אביב. גוש הדמעות שחנק את גרוני במשך כל הסיור, התחלף פתאום בתחושה של אופטימיות. כמובן שההצלחה בסופו של דבר תלויה בנשים עצמן, אבל העובדה שיש גוף כמו ויצו, שדואג לנשים הללו ומעניק להן בית, חום, אהבה וטיפולים כדי להשתקם, בהחלט מעודדת. הלוואי שביום מן הימים, עוד אפגוש אותן מטיילות בתל אביב, מחייכות, מאושרות מהחיים. ואולי, מי יודע, אולי אפילו נצא להכיר ביחד בחורים חמודים בבר בתל אביב.

צילום: מעיין שם טובצילום: מעיין שם טוב

>> אם חלק מהדברים שקראת כאן מוכרים לך, או אם את מכירה מישהי שסובלת מהם, התקשרי כבר עכשיו לקו הייעוץ של ויצו ב- 03-6923791

אם אתה גבר שמבקש לצאת ממעגל האלימות, גם לך יש לאן להתקשר, 1800-393904




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה