הרצוג ויחימוביץ': הוא היה רך, היא היתה אגרסיבית

האם בוז'י עשה פוליטיקה יותר רגשית, מתחשבת, ונאמנה מאשר שלי יחימוביץ', ולכן הוא זכה? והאם זה אומר שאנחנו בשלים למנהיגים המחוברים לצד הנשי שלהם?

24/11/2013
טל שניידר קבלו עדכונים מטל
  • RSS

כמו סטריאוטיפים אסורים שמכים בפנים, כך אפשר לסכם את ההתנהלות של יו"ר האופוזיציה היוצאת שלי יחימוביץ' לעומת המנצח בבחירות על ראשות מפלגת העבודה, יצחק (בוז'י) הרצוג. כמה זה רע לשפוט הכל לפי הנחות המוצא אליהם הורגלנו ובכל זאת, כולנו נופלים לתוך אותן הקלישאות. אף אני עם הקלישאות והסטריאוטיפים להלן.

יחימוביץ' עבדה בשנתיים פלוס האחרונות באופן יצירתי אך כוחני. היא ניסתה ליצור מנטרה חדשה -  לגרום לציבור ללכת לקלפיות על בסיס המצב הכלכלי והחברתי, אך לא צלחה. דרכה לשכנע את הבוחרים ואת חבריה למפלגה היתה כוחנית. רגע האמת, ממנו והלאה אי אפשר היה להתעלם יותר מהיותה שתלטנית היה לפני שנה, יום אחרי הפריימריס במפלגת העבודה. היא הראתה לעמיר פרץ את הדלת וכך פגעה, באופן בלתי הפיך, באלפים במפלגה. אולי היתה צודקת, אך לא חכמה.

היו עוד אבני דרך בשנה האחרונה בנוגע לאופן בו מיצבה עצמה. כמה שבועות לפני תום הקמפיין הכריזה, בצורה נחרצת, שבכל מקרה לא תלך לקואליציה. יחימוביץ' הוכיחה שהיא אשת עקרונות. מאמינה אדוקה במה שהיא אומרת. אולם הצוות שהקיף אותה ידע (בדיעבד) לסמן את אותו היום עם ההצהרה הקשוחה הלעומתית ההיא, כנקודה בזמן שממנה יחימוביץ' הפסידה תמיכה ציבורית.

אחרי ההדחה של פרץ, היתה גם חוסר היכולת להידבר עם ציפי לבני (יאמר, גם האחרונה לא ממש הפגינה גישה גמישה). ועוד: הכתף הקרה לבכירי המפלגה מיד אחרי ההפסד בבחירות, ההתעקשות בכל הכוח בועידת המפלגה באוגוסט האחרון בכל מיני סעיפים תקנוניים, עד כדי היגררות לבית משפט. אף אחד לא זוכר היום על מה התעקשה שם, אך זוכרים לה את הסרבנות ואת ההתמדה באמירת לאו.

פוליטיקה היא משחק של כוח. אולם לניואניסים יש משמעות אדירה. מי שנכנסת עם כל האנרגיה וכל העוצמות 'עד הסוף', זכתה למפלה.

יצחק הרצוג, צילום מסך יוטיוב

הרצוג, מן הצד האחר, הוציא מעצמו בשנה האחרונה (ויסלחו לי כל הגברים) את הצד הנשי שלו. הקשיב, הכיל, שיתף פעולה. האופן בו מיצב את עצמו אל מול יחימוביץ', כאחד מקבוצה, שם מולה מראה תדימיתית הפוכה. הוא שכנע את ח"כ אראל מרגלית ואת ח"כ איתן כבל לרדת מן העץ ולהתייצב לצידו. כל מי שעקב אחרי מה שהתרחש שם בשטח, ראה את השניים הללו מתזזים בכל קצוות הארץ כדי להתייצב באירועים מפלגתיים לצידו של הרצוג.

פוליטיקת ה'אני' שלה – לא תפסה.

המשחק הקבוצתי שלו – הצליח בגדול.

אם ללכת על פי מיטב האמיתות הרדודות, הרצוג עבד בחלוקת קשב היטב. הוא שימש מספר שתיים נאמן. על קצה הלשון, כמעט יוצאת לי המילה "נאמנה". מצד אחד ריכז את סיעת העבודה, ובמקביל הטיח ביחימוביץ' ביקורת מנומסת וניהל נגדה קמפיין עקרוני.

מצביעי מפלגת העבודה משכו הפעם לכיוונה של 'אמא עבודה' (הרצוג) והתרחקו מן ה'סכינאית במטבח' (יחימוביץ').

לאורך כל הקמפיין, קראתי ושמעתי, על ההפתעה שבהעדר הסולידריות הנשית. מדוע ח"כ מרב מיכאלי לא תמכה ביחימוביץ'? מדוע הנשים לא מצביעות לנשים?אבל זה בלט במהלך הקמפיין - להרצוג היתה תמיכה נשית רחבה.

אולי נתתי בפוסט הזה תשובה אפשרית אחת לכך. הצבעה בקלפי - גם אם זו קלפי אירעית בבחירות פנימיות של מפלגה לא גדולה במיוחד – היא עניין רגשי. (א)נשים מצביעים לאדם אליו הם מתחברים ברגש, בנשמה. הפעם, הרצוג הוא זה שנתן תחושה שאליו אפשר להתחבר. הוא זה שעשה פוליטיקה יותר רגשית וככל הנראה, גם יותר נשית.

>> את הפוסטים של טל שניידר ניתן לקרוא גם בפלוג, הבלוג הפוליטי




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה