עברי לידר במופע הרמיזות המביכות

השופט הקשוח באקס פקטור נמס מול בחורים יפים ומפלרטט איתם ללא בושה - האם זו העדפה מתקנת, שובבות בריאה, או הטרדה שצריכה להפריע לנו?

21/11/2013
ארז עמירן קבלו עדכונים מארז
  • RSS

הפוסט הזה נכתב במקור לפני שנה וחצי, אבל הוא מעולם לא היה אקטואלי יותר

עברי לידר נבחר לשמש כתשובה הציונית לסיימון קאוול בפאנל השופטים של ה-אקס פקטור כחול-לבן.

זאת אומרת – נציג ה"תעשייה" שמתעניין יותר בפוטנציאל מכירת הדיסקים של האובייקט המזמר, מאשר בקולו הזך. בקוורטט השיפוטי,  אם שירי מיימון היא הממונה על גזרת ה"מאמם לך", משה פרץ על הפירגון הלא מנומק, ופורטיס על הנוסטלגיה, הרי שעברי לידר הוא קולה של המכונה הסופרת כסף בסוף התהליך.

במסגרת הצעידה בנעליו של המנטור המקורי סיימון קאוול, עברי לידר השתלט גם על נישת הציניקן הקשוח שאומר את אשר על ליבו. השוטר הרע. שזה לגמרי-בסדר בעיקר בהתחשב בים הרחמים בו טובעים שאר השופטים שלצדו.

בסופו של דבר מישהו חייב להגיד לנשמות המזמרות שהמחווה הסופ-אופראית של לשיר-עם-יד-על-הלב, לא מספיקה. בכלל.

בתוקף היותו זה שאחראי לשאלת ה-"אני תוהה האם יש לך מקום בתעשיית המוזיקה הישראלית" (ביטוי מוזר כשלעצמו. מהי תעשיית המוזיקה הישראלית? יש דבר כזה??) הוא השופט היחידי שמתייחס אל החבילה כולה. כלומר לא רק "ריגשת-לא-ריגשת" אלא גם לנישה סגנונית, לתכונות עוברות מסך, לכריזמה, ולפוטנציאל ההערצה של בנות טיפש-עשרה נלהבות עליהן מושתתת אותה תעשיית מוזיקה ישראלית דמיונית.

בנושאים האלה, שאינם קשורים לאיכות השירה של המתמודדים, יש הטוענים שעברי לידר הרחיק לכת. ההערות שלו הנוגעות לתכונות הפיזיות של הזמרים, בעיקר הבחורים שבחבורה (נו, טוב, רק לבחורים שבחבורה) הן כבר בגדר הטרדה מינית בוטה. השיא היה כשבשבוע שעבר, אמר למתמודד מאוריציו שלא דחוף לו שהוא ילבש בחזרה את החולצה שהורדה במהלך השיר.

צילום מסך, רשת

אז אני לא בטוח בקשר להגדרה "הטרדה מינית" אבל "מעורר מבוכה" הוא בהחלט ביטוי שרץ אצלי חזק בראש מול התנהלותו השיפוטית.

לפעמים נדמה שעברי מתייחס לכל תחרות השירה הזו כאל ציד פרופילים באתר "אטרף". תרועות השמחה והצהלה שלו מול בחורים אטרקטיביים במיוחד, צובעים את ההתמודדות ב-ורוד בוהק ומותירים תחושה של שוק בשר (גברי) בו מכונית הלידר עושה סיבוב התמצאות במתחם הבורסה בחצות הלילה.

יש לי תחושה ש-אילו הערות מסוג זה היו מופנות אל הבנות המזמרות על ידי שופט-גבר, הן כבר היו מעוררות עליהן עליהום אורטל-בן-דייני. סטטוסים לוחמניים בפייסבוק, תלונה ייצוגית לרשות השנייה, ושרשרת של אותן המילים המוכרות (והנכונות, לא אכחיש) של "סקסיזם", "שובניזם", "פדופיליה" ו"החפצה". כך או כך, בשקט, זה לא היה עובר.

כשהסקסיזם המחפיץ מופנה אל גברים על ידי גבר, אנחנו נתקפים באלם פתאומי. באווירת הפוליטיקלי קורקט של ימינו, נוח לנו להתעלם מרמיזות בעלות גוון מיני המופנות לגברים.

בעיקר כשמי שמפנה אותן הוא ההומו הרשמי של עולם התרבות הישראלי. מהסוג שאנחנו, חברתית, אוהבים לאהוב, כי הוא לא נשי, כי יש לו שרירים, כי יש לו קול עבה, כי הוא "לא נראה בקטע". בקיצור, ההומו מהזן הקל לעיכול חברתי, שלא מעמת אותנו, באמת, עם כל הסטריאוטיפים והדעות הקדומות שאנחנו מגדלים לנו בחשאי בתוך ערוגות הנפש.

צילום מסך, רשת

אנחנו אוהבים את עברי לידר כי הוא "סיפור הצלחה הומואי" - גם מחוץ לארון (אמיץ), גם שר שירים שאפשר להיכנס איתם לחופה (מרגש), וגם מקרין את אותן תכונות שאנחנו תופסים כגבריות (אפשר להביא הביתה בתור החבר הטוב). אז אנחנו סולחים לו, מעלימים עין, אומרים ש"זה בצחוק" וטופחים לו על הגב בפמיליאריות של אחוות גברים מהסוג החדש. לא זו של המילואים-מגרשי הספורט-והגרבוץ המשותף מול משחק של מכבי, אלא האחווה הגברית של הנאורים והמכילים והמתקדמים.

והנשים – הנשים שותקות כי הפעם ההטרדה עוברת לבעוט בתחת של הצד המטריד, וזה בסדר, ואפילו מגיע-להם, שייטעמו פעם מהתבשיל שהם נוהגים להקדיח בדרך כלל. וגם, הן חושבות, שטויות, עברי לידר הוא ממש ממש חמוד.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה