מרוץ נייקי: להתגבר על הכל ולהגשים חלום

שנה שלמה התאמנה ליאת עיני בשביל שעה אחת. פציעה בברך כמעט מנעה ממנה להגיע אל המטרה, אבל הערב היא תנסה להוכיח לעצמה שלכוח הרצון שלה אין מתחרים

29/10/2013
ליאת עיני קבלו עדכונים מליאת
  • RSS

במשך שנה פינטזתי על הערב הזה, דמיינתי איך הוא יראה וחלמתי עליו בימים ובלילות. לפעמים הייתי מתעוררת בבוקר וחושבת שלא ישנתי אלא רק רצתי כל הלילה. הערב אני הולכת להגשים חלום גדול מאוד שהיה נראה לי בלתי אפשרי - אני ארוץ 10 ק"מ במרוץ נייקי יחד עם 20 אלף מאושרים.

המספר על החולצה במרוץ

הכול התחיל לפני שנה בדיוק. חיים רגילים, שגרה נעימה אבל משהו קצת חסר. עבודה, משפחה, חברות. הכול נחמד, הכול טוב ובכל זאת חסר הניצוץ. אחרי מרוץ נייקי בשנה שעברה, ראיתי את התמונות ואמרתי לעצמי - בשנה הבאה אני שם. אומרים שאין מקריות בחיים אבל ממש במקרה ראיתי סטטוס קצר על פתיחת קבוצת ריצה בשכונה שלי. אמנם תמיד עשיתי ספורט כלשהו אבל ריצה נחשבה בעיניי לאנשים חזקים, ואני הצלחתי לרוץ מקסימום עשרה צעדים.

לא יודעת מה גרם לי להתקשר כל כך מהר, קיבלתי פרטים על הקבוצה החדשה והחלטתי לנסות. 17 באוקטובר 2012 היה המפגש הראשון. לא אשכח את התאריך כי הוא גם יום הולדתה של הבת שלי. מכיוון שאצלנו החגיגות נמשכות שבוע הרשתי לעצמי ללכת. בנוסף, באותו הערב היה מפגש חברות והודעתי שלא אגיע. כאילו מישהו בדק עד כמה אני רצינית ושם לי מכשולים בדרך אבל כמה שהייתי רצינית, אפילו עוד לא הייתי מודעת לזה באותו ערב גורלי. לא הבנתי את המשמעות הגדולה שרק הלכה והתעצמה משבוע לשבוע.

הגעתי למפגש עם אנשים לא מוכרים ופגשתי את המאמנת לורנס גורדון שהשפריצה עלינו אנרגיות טובות ובעיקר נתנה לנו המון ביטחון. התחלנו לרוץ לאט ומשבוע לשבוע פתאום היה נראה אפשרי הדבר הזה שנקרא ריצה. אמנם בשבועות הראשונים היו לי כאבים בכל מקום אפשרי בגוף, אבל הנפש הייתה בעננים אז כל כאב התקבל בהבנה.

אין כמו אימון טוב. צילום: בר עיני

עם הזמן התמכרתי להרגשה הנפלאה הזו. כל התכנונים שלי היו בהתאם לזמני הריצה. מפגשים עם חברות נדחו בערבים שהיו מיועדים לריצה, ובימי שישי נכנסתי מוקדם למיטה כי ב-6:00 בבוקר ביום שבת יצאתי לרוץ כשכולם עדיין מתחת לשמיכה. אנשים יכולים לחשוב שמדובר בשיגעון אבל זה הפך לדבר הכי חשוב בחיים שלי. לעזוב הכול, לשים מוזיקה באוזניים בפול ווליום ופשוט לרוץ. לא משנה מה מזג האוויר בחוץ, לא ויתרתי לעולם על אימון כי ידעתי שאחזור ממנו עם חיוך ענק, סיפוק אדיר. מסוג הדברים שרק רצים יכולים להבין.

בריצה יש קטע תחרותי והתחרות היא בעיקר עם עצמך. כל פעם ניסיתי לשפר עוד ועוד כי הרי השמיים הם הגבול. אם במקרה סיימתי ריצה ולא שיפרתי את התוצאה מהפעם האחרונה כעסתי על עצמי והרגשתי תסכול ואכזבה. לא מוותרת, לא מרפה. לא רצה סתם אלא רוצה להשיג תוצאות טובות, מעולות, לא פחות מזה. והסיפוק בהצלחה הוא עצום. במהלך השנה הזו אמרתי שאם אני מצליחה בריצה כל כך טוב הכול קטן עלי.

ואז הגעתי לעשרה ק"מ. השגתי עוד יעד וסימנתי ויי בדרך למטרה. וככה זה מכורים, לא יודעים לעצור בזמן. ראיתי שזה אפשרי אז למה לא למתוח עוד קצת את החבל? השבתות הפכו למועד בו אני מתחרה עם עצמי בכמה אסיים את העשרה ק"מ. במשך ארבע שבועות הייתי על גג העולם וכבר דמיינתי איך אני מסיימת את מרוץ נייקי בתוצאה מעולה כי הדרך לא משנה אלא רק התוצאה. אבל לחיים יש את הקצב שלהם ואני העמסתי קצת יותר מדי עד שהתחילה לכאוב לי הברך.

על גג העולם. צילום: בר עיני

בהתחלה התעלמתי מהכאב. אפילו לא הגדרתי אותו ככאב אלא סוג של הרגשה מוזרה בברך וניחמתי את עצמי שתוך כמה ימים אחזור לתפקוד. ההרגשה המוזרה הפכה לכאב קטן שהפך לכאב גדול והכמה ימים שלא התאמנתי הפכו לשבועות ארוכים. הייתי בדיכאון, לקחו לי את ה"סם" שלי.

הלכתי לאורטופד שענה לי את התשובה הצפויה - "מה את מצפה? את רצה". כן, אני מכירה את כל התאוריות על כמה הספורט הזה הורס את הברכיים והגב, אבל ממש כמו לצאת עם גבר שכולם אומרים שהוא לא טוב ולך הוא עושה את הכי טוב שבעולם, ככה הרגשתי.

אחרי שהאורטופד שלח אותי לסדרת בדיקות שלא הלכתי אליהן פניתי לפיזיותרפיסט מומחה לפציעות ספורט. עברתי דיקור, שמו לי משחות מסריחות על הברך, מסג' ומה לא. התחלתי לקחת כל מיני תוספים שאמורים לעזור ובעיקר דיברתי אל הברך, ביקשתי ממנה יפה שתחלים, ליטפתי אותה וקיוותי לטוב. כלום לא עזר ואני הייתי מיואשת, אבל בן זוגי, האופטימי מבין שנינו, שידע כמה חשובה לי הריצה אמר שהוא יצטרף אלי למרוץ נייקי ושאסיים אותו כמו גדולה, גם אם זה יהיה על ארבע.

אסיים כמו גדולה. צילום: רומי עיני

במשא ומתן שעשיתי עם עצמי הבטחתי שאחרי נייקי אפסיק לרוץ, אבל רק תנו לי את המרוץ הזה, המרוץ שחיכיתי לו כל כך. כנראה התחנונים עזרו והכאבים בברך עברו. הריצה הראשונה הייתה קצרה ומלווה בפחד גדול שהכאבים יחזרו. לאט לאט חזרתי לעצמי, ממש בחודשיים האחרונים, והיום אני מוכנה, הכי מוכנה שאפשר.

הערב אני הולכת לאבד את בתולין העשרה ק"מ במרוץ נייקי. היו במהלך השנה עוד מרוצים שהייתי יכולה להירשם אליהם אך כל פעם צץ משהו, כאילו מיקדו אותי למטרה הראשונית שלי לעשות את המרוץ הזה. אני הולכת לרוץ עם חיוך גדול על הפנים ובהתרגשות עצומה. כנראה שלפעמים חלומות מתגשמים וכשרוצים משהו כל כך שום דבר לא יכול לעצור אותנו.

מרוץ נייקי. צילום: יח"צ

ככה זה יראה רק בצבע אחר. צילום: יח"צ




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה