אני עדה ויש לי אנורקסיה

לקח לה זמן להודות, אבל היום עדה אופיר יודעת שיש לה הפרעת אכילה. היא בת 32, נשואה ואמא לשתי בנות. ויש לה הרגשה שהיא לא היחידה בגילה

17/10/2013
עדה אופיר קבלו עדכונים מעדה
  • RSS

פוסט אורח מתוך הבלוג של עדה אופיר כותבת מהבטן

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אנורקסיה

אנורקסיה. הנה מילה שלא האמנתי שאני אשמע בחיי הבוגרים, לפחות לא כשאני זו שנמצאת על ספסל הנאשמים. הד"ר גלגל את עיניו ואמר: "את לא חושבת שאני צודק?"

אני? מה פתאום, אין לי בעיות, הכל בסדר.

 

 

הוא מדד גובה וביקש ממני להעלות על המשקל. "אני רציני", הוא אמר.

התישבתי מולו, זזתי בחוסר נוחות על הכסא, רק שולחן הפריד ביננו. כנראה לא נשמעתי אמינה כשעניתי שאני בריאה, כי אז הגיע שלב התחקור: כמה ארוחות ביום, מה אני אוהבת לאכול, ממה אני נמנעת, מה מצב הרוח לאחרונה, כמה שקלתי עד לא מזמן... ואז, ניסה את מזלו שוב: "אפשר להגדיר כאנורקסיה קלה?". הד"ר ניהל איתי משא ומתן.

"את צריכה טיפול"

הבטתי בו במבט מזועזע, הסתכלתי ימינה ושמאלה, אולי יש עוד מישהי אחרת בחדר שהוא מתכוון אליה? אני בסדר, שיקרתי בפעם השניה לפחות. "יקירתי", הקול שלו התרכך, הוא הוריד את משקפיו, "את צריכה טיפול". הדמעות חנקו את הגרון שלי ואימו להתפרץ החוצה.

יצאתי מהחדר עם הפניה לבדיקות דם, זו היתה הפשרה ביננו, לפחות עד הפגישה הבאה. נכנסתי לרכב, פתחתי את המערכת בווליום מחריש אוזנים ולא הפסקתי לבכות, הידים רעדו, הלב איים לצאת החוצה ממקומו, בטח שלא יכולתי לנהוג.

אנורקסיה. מעולם לא העזתי לקרוא לילד בשמו, אבל כשרופא משפחה, איש מקצוע עם וותק של שנים בתחום, ירה באויר, אז הבנתי שאני בבעיה, ששלב ההדחקות מאחורי, ש"עלו עליי".

אפשר להרים גבה, איך אחת כמוני, נושאת על גבה הפרעת אכילה? הרי הסטטוס שלי מאוד ברור: אישה  - כן, כבר לא נערה מתבגרת - בת 32 שמנהלת חיי משפחה: בעל, בית ובעיקר אמא לשתי ילדות. מישהי שאמורה להוות מודל אישי (מחשבה נעימה מצד אחד ומלחיצה מהצד השני). התשובה היא מאוד פשוטה- כמו בכל דבר בחיים, לפעמים הרגש גובר על ההיגיון.

הבנתי שאני יכולה לאכול, להקיא ולרזות


אחת לארבע נערות סובלות מהפרעת אכילה וגם אני תרמתי את חלקי לסטטיסטיקה. נערה ממוצעת במשקל 58 ק"ג, וגבוהה, מטר שישים וחמש, אז לפחות. מתבגרת טיפוסית שמתאהבת, נחבטת, לומדת, מורדת. מתישהו הבנתי שאני יכולה לאכול, להקיא ולרזות, אבל היה בזה גם משהו אחר. המחלה היוותה מקור לכוח, זה אפשר לי, גם כשכבר ירדתי במשקל, להצליח ולשלוט על עצמי ועל הגוף שלי, במיוחד בזמנים שבתחומים אחרים לא תמיד יכולתי לבחור.

לא היתה ירידה דרסטית ולא נראתי כמו אחת מאותן בנות שרואים בטלויזיה, אלו שקשה להציל אותן מעצמן, אז פלא שאף אחד לא ידע? כטיפוס מוחצן למדי -  את המחלה שמרתי היטב בסוד. מתישהו המחלה נעלמה מעצמה. לא זוכרת איך.

עברו כמעט 15 שנה. חשבתי שהתקופה ההיא מאחורי.

התבדתי.

היום, כשאני בת 32, מטר שבעים ושוקלת 52 ק"ג, אני מבינה אחרת. גיליתי שהמחלה לא באמת עוברת, כמו כתם שנדבק ולא יורד בכביסה. היא תמיד תתקיים אי שם על ציר החיים. עבורי, היא תתנועע בגרף בין: אכילה מאוזנת הרגלי אכילה לא נכוניםתחושת חוסר תיאבון תמידית.

עדה אופיר

תחושת חוסר תיאבון תצא מהדלת האחורית בלי תאריך חזרה, בדרך כלל בתקופות משבר, לחצים, תסכול. אין לזה תזמון או קביעות. המוח נמצא על כפתור ה OFF בכל הקשור לאוכל, עד שהחולשה מכריעה ומנסה להזיז את הכפתור העקשן. וכן, יש גם על הגרף הזה תנודות טובות וזמנים שבהן האכילה מאוזנת ותקינה.

יש לי תחושה שאני לא לבד

נכון, יש נטייה לחשוב שאנורקסיה, בולימיה או כל סוגי הפרעות האכילה למניהן, מתחילות בגיל ההתבגרות ונעצרות שם. אבל אני טוענת שהמחלה מלווה הלאה, שהיא חלק בלתי נפרד מההתמודדות היום-יומית. אסור להיות שאננים, ולהבין שצריך להיות מודעים לנושא כדי למזער את התופעה.

אני כאן, כדי להעלות מודעות, כדי ליצור הזדהות, יש לי תחושה שאני לא לבד, שיש עוד נשים כמוני אולי אפילו גם גברים ולדבר על הכל, על הפרעות אכילה, על תחושות הבטן שלנו, על המון נושאים, על כל מה שמציק, כואב, מפריע, כל מה שבוער לנו בבטן. אני מאמינה שלסביבה יש כוח גדול, לתמוך, להשפיע וליצור שינוי.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

לבלוג של עדה אופיר כותבת מהבטן




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה