להישאר ליד השולחן

"10 שנים זה מה שלוקח לגדל 3 ילדים, ואיפה השוק, ואיפה הנטוורק, ואיפה שנות הפנסיה שלך, ואיפה המוניטין שלא צברת?". אימי עירון, מנכ"לית סלונה, מספרת על הדיון המרתק שהתפתח בפייסבוק שלה, בנושא הנצחי של שילוב אמהות וקריירה

09/10/2013
אימי עירון קבלו עדכונים מאימי
  • RSS
» "אין מצב". עירון, מנכ"לית סלונה (צילום: יורם אשהיים)

אתמול כתבתי בפייסבוק את הסטטוס הבא:

"במפגש נשות עסקים שכינסה עפרה שטראוס (יוזמה יפה מאוד), דיברה הת'ר ריסמן, בעלת רשת הספרים 'אינדיגו' הגדולה ביותר בקנדה.
היא סיפרה על ההצלחה הפנומנלית של החברה שלה, ודיברה על הנושא הכה בלתי פתיר עבור נשים: "וורק לייף באלאנס", באנגלית.
והיא אמרה 'ביחס לכל שנות חיינו, יש לנו כל כך מעט שנים לגדל את הילדים. ואלה השנים הכי קריטיות. מי שיכולה, שתוריד הילוך, ובשנים שהם קטנים תעבוד בעבודה פחות תובענית'.
זה באמת נשמע יפה. ונכון.
וחשבתי בכאב איך החמצתי את השנים שהילדות היו קטנות בריצה אחרי הקריירה שלי.
ואיך אין, פשוט אין מצב.
כי אם את עוברת משולחן חדר הישיבות, לשולחן ארוחת הערב, הסיכוי שלך לחזור לעמדה בכירה הוא קלוש.
כי בינתיים, בזמן שאת הרווחת את השנים הקסומות והכי קריטיות בגידול ילדייך, הקולגות התקדמו, והתבססו, וצברו ניסיון, ולקוחות וקשרים.
ואחרי 10 שנים, שזה מה שלוקח לגדל 3 ילדים, איפה את ואיפה הם, ואיפה השוק, ואיפה הנטוורק, ואיפה שנות הפנסיה שלך, ואיפה המוניטין שלא צברת?
ובסוף הת'ר אמרה בחיוך אמריקאי גדול ומלא שיניים אופטימיות: 'מה שלא יהיה, ילדים או משפחה, stay at the table'. שזה ביטוי אמריקאי ל'תישארו בסביבה ואל תיעלמו. ואני חשבתי, שזאת פנטזיה. כי אי אפשר לתפוס את השולחן בשני הקצוות. במציאות שלנו - אין לנו ברירה אלא לבחור באחד השולחנות. ולהשלים עם העובדה, שבכל מקרה הבחירה הזאת תכאב."

הסטטוס הזה היה אחד הנקראים ביותר שהיו לי. קיבלתי עליו 145 לייקים, 5 שיתופים ו-58 תגובות. חברי הפייסבוק שלי, ובעיקר החברות, מאוד הושפעו מהדברים ובדף שלי התעורר דיון סוער, בו לקחו חלק נשות עסקים, יזמיות, אמהות, צעירות ומבוגרות - כולן נשים שמרגישות את אותו קונפליקט בלתי אפשרי בין בית ועבודה ונמצאות באחד השלבים שלו.

"זה מה שצריך. הודאה", כתבה כנרת רוזנבלום, "שזה פשוט לא אפשרי, כל זה יחד. כי הודות לכל התמורות והשינויים רואים לעתים (רחוקות. עדיין רחוקות מדי) נשים מצליחות, ורואים נשים שעושות (קינואה) לביתן, ונדמה שזה יכול להיות באותה אישה, כל זה".

עדי מרון רוזנפלד הייתה יותר אופטימית: "השנים הכי יפות שלי בעולם העבודה התחילו אחרי שנולדו הילדים. הצלחתי לשלב , אולי בגלל אופי העבודה, אבל היה לי ברור שאם אני צריכה לבחור אז קודם כל הילדים. ודרך אגב אני לא חושבת שמדובר ב10 שנים. הרבה פחות, לפחות החלק הקריטי".

תלמה לבנון תומסון הורידה אותנו בחזרה אל המציאות הקשה: "אני בהחלט מרגישה שהחמצתי בעבודה שאמורה היתה להיות מפעל חיי והשקעתי בקריירה שבה אני בסך הכל מספר ...אבל החלטתי לא לבכות על חלב שנשפך - למרות שזה באמת כואב, ולעשות מעשה..תוכנית לטווח לא יותר מדי ארוך אבל שתשנה לי את ההרגשה ותשים את המשפחה לפני שקריירה.. כי בסופו של דבר זה מה שנשאר אחרי שאנחנו כבר לא".

יעל זוהר סיפרה על הבחירה הקשה שלה, לפתוח עסק: "אימי יקרה, המילים שלך מהדהדות בי כבר מהצהריים. הגעתי למסקנה שאת פשוט צודקת במאה אחוז. אני כבר שנה מנסה להחזיק את השולחן משני הקצוות, מצד אחד לא לוותר על העסק שהקמתי בעשר אצבעות ושגדל והתפתח וגזל ממני את מרבית שעות היום ומנע ממני פניות אמתית לילדים ומצד שני לא מוכנה לוותר על להרגיש אותם גדלים (התעוררתי כשהגדולה כבר בת 14...) ואחרי שנה אני אומרת לך שבעצם העסק שלי שילם בשנה הזו את המחיר ואני אמנם נהנית מאוד מלהיות שם בשביל הילדים ובשביל עצמי ואני מבינה שהרווחתי את זה כי זה לא יחזור, אבל מצד שני מדגדג לי באצבעות לעוף קדימה עם הקריירה".

אלה רק מקצת הדברים, בדיון שפתח לכולנו את הראש ואפשר לנו לראות את הדברים על מורכבותם. האם אי פעם ימצא פתרון אמיתי לקונפליקט היום יומי שלנו, האמהות העובדות?






מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה