היית מוכנה לצאת מהבית בלי איפור?

גל ברקן נענתה לאתגר שהטלנו עליה: שבוע בלי איפור. בלי פן. בלי סטילטו. לא רק שהיא עמדה במשימה בגבורה, יש לה גם תגלית מהפכנית. תקראו, תבינו

03/10/2013
גל ברקן קבלו עדכונים מגל ברקן
  • RSS

לכל אדם יש בחייו לפחות רגע מכונן אחד כזה. הרגע שלי היה לפני אי אלו שנים. זה היה הרגע שבו נשבעתי להיכנע לעובדה שאני כבר אישה.

לא, זה לא היה בגיל 14. יותר סביב 40. עד אותו רגע, איפור היה משהו ששמור ליציאות חגיגיות ואירועים משפחתיים. אני שונאת להתעסק. בענייני תחזוקה נשית אני עושה מה שחייבים (ציפורניים ארוכות ומטופחות), ומה שאפשר "לצמיתות", עוד יותר טוב. לטס פייס איט, בנות, יש לנו המון תחזוקה. אז התחלתי להתאפר בכלל בגיל 30, ואז גם עשיתי את הפדיקור הראשון שלי, מה שהצחיק אותי מאד. במייקאפ וקונסילר אני לא משתמשת עד היום, אלא אם אני מצטלמת לטלוויזיה, ואני לא טורחת להסיר את האיפור בסוף היום.

ובכן, באותם ימים הייתי מסתובבת לעיתים נעולת קרוקס. סיימתם לצחוק?

גל ברקן ללא איפור זאת אני, נטורל (צילום מהאלבום המשפחתי)

מי כבר יראה אותי?

באותו בוקר היה לי שיעור פילאטיס מוקדם. קמתי, כהרגלי בקודש, דקה וחצי לפני השיעור. הגבוה עוד ישן, ואני הוצאתי בחושך מהארון מה שהוצאתי, נעלתי מה שנעלתי וטסתי לשיעור. בסך הכל, מהחניון לשיעור עם בנות, חזרה לאוטו והביתה. מי יראה אותי?

במעלית הבנתי את חומרת המצב – ספק שמלה ספק טוניקה רחבה ולא מחמיאה מעל מכנסיים רחבים ולא מחמיאים בצבע לא תואם, הקרוקס המכוערות שנשמרו לעבודות מלוכלכות ולכן היו מלאות כתמי צבע מהפעם האחרונה שצבעתי חדר בבית (לא שיש קרוקס יפות, אבל היו יותר סבירות ועדינות, בובה כאלו), שיער מבולגן ומראה כללי של מי שהפכו אותה מהמיטה לפני דקה, מה שהיה מדויק. נו, טוב, מי יראה אותי כבר, נכון?

השיעור נגמר, ובדרך חזרה לאוטו החלטתי בדחף של רגע לחצות את הכביש לבית המרקחת הסמוך ולהביא תרופה לילדה שלי, שהיתה בבית, חולה. אחרי הכל, האוטו כבר חנה בחניון, וזאת רק קפיצה קטנה מעבר לכביש, נכון? מי כבר יראה אותי?

מושפלת עד עפר

בדרך לבית המרקחת ניהלתי בטלפון את כל העולם, וכך קרה שהרמתי את העיניים רק כשממש התקרבתי לתור שהשתרך שם, ושם הוא עמד, סוקר אותי במבט תמה ומשועשע, מלמעלה למטה וחזרה, יודע שאני מושפלת עד עפר ונהנה מזה.

לכל אחת יש האקס הזה, שהיא דופקת לו חשבון, שלא חשוב כמה היא לא רוצה אותו, הוא חייב לרצות אותה ולהצטער על הרגע שלא התחנן שתתחתן איתו, זה שהיא חייבת, לגמרי חייבת להיות מושלמת בכל פעם שהיא פוגשת בו, ואז לא יוצא לה אף פעם לפגוש אותו בטעות...

עד הרגע שהיא נראית כמו פועלת בניין מגושמת ולא מאד נקיה.

אז זהו.

והוא נהנה מכל רגע, הנבלה. הוא החווה בידו על התופעה, הרים גבה ושאל: "מה זה?"

הסברתי והשתדלתי להיראות משועשעת, אבל בתוכי כבר התחילה להתגבש השבועה הכבדה ביותר שנשבעתי אי פעם: לעולם לא עוד!! מעכשיו אני יוצאת מהבית מושלמת, גם אם זה לזרוק זבל. איפור (קל, בכל זאת מדובר בי), ביגוד, סטילטו חובה, שיער מושלם.

ערב בנות: בלי איפור, בלי פן, בלי סטילטו?

מכל האמור לעיל צריך להיות ברור למה  היה קשה לי להיענות לאתגר שהטילו עליי בסלונה. אני? לצאת מהבית ככה? בלי איפור, בלי פן, בלי סטילטו????

מצד אחד, אמרתי שזה "נורא קל", כי ממש לא אכפת לי. אני אוהבת אותי ככה, זה מה יש, ומי שלא טוב לו יכול ללכת לחפש. מצד שני, רפיוטיישן טו קיפ וזה, והשבועה... ולא זו בלבד שאני צריכה לצאת ככה, אני צריכה להנציח את הזוועה. קשה.

לא חלפו שעתיים וחברתי הילה הזמינה אותי ליציאת בנות ללא פחות מאשר לב המאפליה – ננוצ'קה. תל אביב, בר שאליו הולכים לראות ולהיראות, אנשים שעלולים להכיר אותי... מושלם!

גל ברקן ללא איפור3 מאופרות, אחת לא. גל ברקן, ראשונה משמאל, מבלה עם חברות ומראה לעולם איך היא ניראת באמת (צילום מהאלבום המשפחתי)

העולם יאהב אותי, כי אני אוהבת אותי

שני דברים התבררו לי בערב הזה. האחד, שיש הבדל אדיר בין לא להיות מאופרת ונעולת סטילטו לבין להיות מוזנחת, והשני, שזה הרבה יותר קל ממה שחשבתי. לבשתי את הבגדים החדשים שקניתי באותו יום, סגולה בדוקה להרגשה נפלאה. אז ויתרתי על השמלה השחורה הקטנה והמחשוף לטובת ג'ינס, אבל הג'ינס היו מונחים היטב. ויתרתי על הסטילטו לטובת מגפונים שטוחים, אבל הם היו מתוקים ואופנתיים, חפפתי את השיער ושטפתי את הפנים, וככה, רעננה, ריחנית ומחוייכת, יצאתי להצטרף לבנות בננוצ'קה.

חניתי רחוק קצת, אבל כשהלכתי ברגל ברחובות ההומים, ליד מסעדות ובארים שבהם ישבו אנשים בחוץ, לא הלכתי מכווצת, להיפך, הלכתי קלילה וזקופה, שמה לב למבטים שליוו אותי, שלא ראו את הפס בעין או חסרונו, ולא את השיער שלא היה בדיוק, אלא את הביטחון העצמי, הידיעה המוחלטת שאני שווה ככה או ככה. לזה הם הגיבו.

רגע מבאס קצת נרשם כשנכנסתי למסעדה והבנתי שכולן מאופרות למשעי, עם אודם שנראה היטב גם באווירה האפלולית, אבל הזכרתי לעצמי שחיוך מאיר הוא האודם הטוב ביותר, וככה הצטלמנו. אחרי דקה או שתיים שכחתי לגמרי מכל עניין האיפור וזה, שתיתי, צחקתי ונהניתי.

וזהו. ככה זה היה. לומר לכם שמאז החלטתי שנקי זה המייקאפ החדש? ממש לא. אבל בשביל אחת כמוני, שקמה כל יום בבוקר בגיל אחר, וגם מתלבשת בהתאם, זה טיפה מרחיק לכת.

מה כן? אני יודעת שהעולם יאהב אותי ככה, עם או בלי איפור, עם או בלי סטילטו, כי אני אוהבת אותי ככה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה