גרשת נפוצה

תמיד בתקופת החגים, גילי קצנלנבוגן נזכר בחבורת הזוגות ההיא שהייתה לו, ותוהה איך זה שכולם - כולל הוא - התגרשו מאז. האם נדבקנו זה מזה בגרשת הנפוצה?

22/09/2013
גילי קצנלנבוגן קבלו עדכונים מגילי
  • בדואר
  • RSS
» פעם היינו. גילי קצנלנבוגן

תמיד הסוכות הזה ותקופות החגים זורקות אותי המון שנים אחורה. אני נזכר בחבורה הזו שהיינו...ובחגים תמיד היינו.

עשרים שנה אחורה, היינו פעם חבורה כזו של חמישה-שישה זוגות מאוד קבועים. כל אחד בשנות השלושים המוקדמות, טיילנו המון, אני תמיד הייתי זה שמארגן ומשנע את כולם ממקום למקום, ויוצר להם את התוכן, לאן מטיילים, איפה נישן ,מה נעשה, מי מביא מה והכל היה יופי. גם האקסית שלי היתה מעולה באירגונים ובעיקר בתפעולים. הבית שלנו היה המרכז של אותה החבורה, בשבת היו מתקשרים כולם ומתאספים אצלנו בחצר לארוחות צהריים, עם המון ילדים קטנים וחמודים שמסתובבים ערומים. כל אחד אז רק היה בתחילת דרכו הקרייריסטית. היו לנו שני עורכי דין, אחד רו"ח שהתעסק גם בנדל"ן, אחד היה בעיקר בן-של, אחד התעסק ביחסי ציבור והנשים של כולם גם היו פעלתניות כל אחת בתחומה: פסיכולוגית ועורכת דין ומרצה ורופאה והיה נחמד..

ככה זה, מן אביב נעורים של השנים המאוחרות.המוארות, עם המון מוסיקה וריחות טובים באויר.

כשהגענו לגיל ארבעים עדיין היינו בקשר כולנו ומאוד מגובשים, ואז להפתעת כולם שמענו שזוג אחד מאיתנו מתגרש. כולם ידעו שהאישה ניהלה רומן מהצד ושתקנו, לא סיפרנו לו כלום. בכל זאת, חברים היינו. כשהיא הודיעה לו שהם מתגרשים והוא היה מאוד מופתע, כמו כולנו, כי הם באמת היו זוג מקסים, אבל היא ,התבלבלו לה כנראה האונות בראש והחליפו צד והיא התאהבה באיזה משהו שלכו תדעו מה מצאה בו.

אז כולנו די התרחקנו ממנה ,כעסנו עליה ועל מה שעשתה לחבר שלנו, ואימצנו אותו לחיקנו. הזמנו אותו לארוחות שישי, סעדנו אותו ממש, והוא בכה וכאב, כל כך מסכן. איבד משקל כמו כל הגברים העזובים, שמקבלים את פרצוף הלחיים השמוטות והגרוגרת העולה ויורדת כי "אמאל'ה נשארתי לבד ואני קצת מפחד...".

ודווקא האקסית שלי שמרה איתה על קשר.

שנה אחר כך האקסית באה אלי ואומרת לי שגם היא רוצה לעזוב. בוםםםםםם רעידת אדמה, צונאמי וצוקארה הפוכה בראש שלי, לא, זה לא קורה לי...

דווקא אצלנו הכתובת היתה על הקיר אבל אתם יודעים בכל זאת נו, ארבעה ילדים, לא חבל? חבל מאוד אבל...התגרשנו.

אחרי הגירושים התרחקו משנינו גם החברים והתחלקו לאלה שלי ואלה שלה. כבר לא היה בית לארח ולא טיולים וכל אחד התכנס לעצמו, כי פחד להדבק ב"גרשת הנפוצה",

החברה הכי טובה של האקסית שלי מצד אחד כאילו מאוד כאבה את כאבנו, אבל גם שמחה לאיד. ככה הרגשתי. לא יודע למה, אולי ככה לא אהבה שטוב לנו מידי. וכעסתי עליה מאוד, ובלב שלי אמרתי שיום אחד היא עוד תשלם על ההתחסדות הזו שלה, שהיא כאילו באה להציל את המצב, כשלמעשה היה לה נוח עם זה שהחברה הטובה שלה היא רק שלה מעכשיו,

נשארו שלושה זוגות. עוד שניים נשרו במהלך השנה-שנתיים שאחרינו, כל אחד מסיבותיו (הנשים עזבו כמובן), אחד עו"ד והשני הנדל"ניסט...והתפרקה לגמרי החבורה העליזה.

ורק זוג אחד, שעל הנייר היה המועמד המוביל, נשאר ביחד... עוד שנה ועוד שנה ועוד שנה. וכולנו ככה במפגשים האקראיים שלנו בכל מיני אירועים  ומסיבות שמה לעשות עדיין היינו מסתובבים ביחד בהם, קישקשנו ביננו איך זה שמכולם הם דווקא שרדו את גל הצונאמי הזה ששטף את כל חבורת היחד'נס הזו. זו שחגגה ושמחה ובילתה וצחקה כל כך.

כולנו כבר עברנו את גיל החמישים. ולפני חודש, שמעתי פתאום מחבר קרוב קרוב שגם הזוג האחרון בחבורה התפרק. זה שהכתובת היתה תמיד על הקיר - האישה היא זו שהיתה פעם ה"חברה " הכי טובה של האקסית, זו שכל כך כל כך "כאבה" את הפרידה שלנו, זו שביקשתי ממנה לעזור לי אז, להאיר את הדרך,לתקן ולאחות את כל השברים, ולשמור ביננו את כל מה שאני מבקש ממנה ואחר כך הבנתי שהיא שמרה עם כולם את כל מה שסיפרתי לה.

מוצאת את עצמה היום בגיל 51, נטושה ובודדה בלי בעל ועם ילדים גדולים כבר,לא קטנים. ברגע הראשון כששמעתי שהיא נעזבה, אמרתי לי ככה בלב שאלוהים באמת כנראה מצוי בפרטים הקטנים וסוגר מעגלים. אלוהים כמוני, לא שכח לה את ההתנהגות הזו שלה כלפי. אבל כשדיברתי עוד קצת עם עצמי, חשבתי שמגיע לה מחילה ואהבה . נקמנות, מה לעשות כבר לא במגרש המשחקים הביתי שלי,

התבגרנו השתננו התבשלנו כולנו. כל אחד במיץ שסחט לעצמו עד לטיפה האחרונה החמוצה.

*

זוגתי היום צעירה ממני ב 15 שנה.

לפני שבועיים התארחנו אצל חברים שלה ביומולדת. כולם צעירים, עם ילדים קטנים, מאוד מגובשים, חלקם הייטקיסטים נמרצים, חלק עורכי דין, אחת פסיכולוגית ותזונאית, עם המון נלהבות ורעב לחיים ולהצלחה. הנשים כל אחת מספרת על הפיצפון שלה, על הגזים והגרפצים ועל איך שבעלה שותף מלא  ומדהים בגידול ואיזה יופי וכמה טופי וכמה טוב וגם מעייף.

ואני מביט בהם מהצד וחושב לי ככה בלב, עוד עשר שנים, מי יהיו ביחד ומי לא? ומי שכן הוא מי שלא ומי שלא יחשוב על האולי...והיא תעזוב והוא יעזוב, ודי כבר, נמאס לי ממך, מזה שאתה לא שותף ומרוכז בעצמך, והנה ההוא בא ופשוט התאהבתי בו, ועזבתי והזה באמת לא אתה..זה אני...בואי נפרד ונחשוב, לא צריך ישר להתגרש, למען הילדים את יודעת, ממתי הילדים פתאום כל כך מעניינים אותך? אני עוזבת.

גלגל החיים, שירשור הנשואים, עוד מחזור יוצא לדרך.

ונשאלת באמת השאלה מה קורה לנו לכולנו שאנחנו מתפרקים ומפרקים ומפורקים. לכל התחלה חדשה, תמיד אחרי כמה שנים מגיע גם אמצע ישן. חלק נשארים באמצע הישן, חלק מגיעים לסוף וחלק מחפשים ומוצאים אהבות חדשות. וחלק ממש לא.

אז ,הלו אתם, כן כן... הצעירים והבוגרים, בואו באמת ננסה כולנו לשמר את האהבה, זו הקיימת עדיין, לצחצח אותה יום יום, כי אם לא נצחצח היא תחליד ותתפורר.

ובעיקר בעיקר, שנשאר חברים. כולנו של כולנו. אבל בראש וראשונה של עצמנו ולא רק בחגים, אחרת כולנו מועדים.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה