"ממוש, שמת לב שיש לך קצת…?"

הבת שלה הפכה לנערה וענבר במצוקה: איך מדברים איתה על השיער המיותר? איך מעירים בעדינות בלי לפגוע בדימוי הגופני השברירי של המתבגרת? אכן, דילמה. ומי הציל את המצב?

12/09/2015
ענבר דותן קבלו עדכונים מענבר
  • RSS

תדע כל אם עבריה, שהקיץ בין כיתה ו' לז' יכול בהחלט להיות טראומתי. גם לבת, אבל גם לאם. זה לא מחייב. זה לא תמיד ככה. זה יכול להיות במעבר בין ה' ל ו', או ח' לט'.

איך תגידי לבת שלך?

הסיפור שלנו מתרחש אי שם, בקיץ לוהט אחת בו הבת שלי עלתה לכיתה ז'.

ראשית, עבור ילדה רכה בשנים שנשאלת (ע"י דודות מטרידות או חברות של אימא שלה) במהלך חודשיים שלמים "לאיזו כיתה את עולה?" היה קצת לא נעים. בכל זאת, ז' זו אות בעייתית. מה לה ולשטויות האלה?

שנית, הגוף. אוי הגוף הנשי שמתחיל להתעצב ולתת אותותיו וניצניו לכל רואה. הניצני השדיים, החצ'קון הראשון, והשיעור... על זה הסיפור.

לא ידעתי איך ומה עושים

גילוי נאות 1 - כשהלכתי אז, לפני שנים, לאולטרסאונד וכשהדוקטור בדק שוב והכריז "בת!", פרצתי מיד בבכי. למה? בדיוק בגלל צרות כאלה כמו שחוויתי במעבר בין ו' לז'. שדיים, מחזור, מחזרים, לב שבור, חצ'קונים. בנות רעות. להוריד שערות ו... הבנתן כבר.

גילוי נאות 2 - אני אומנם אישה בכל רמ"ח אברי, אבל כזו שלא בדיוק מתעסקת בגוף שלה. אין לי שערות. חלקה לגמרי (רגע לפני שאתן אולי מקנאות, שיער אמנם אין לי, אבל יש לי גוף שעסוק בדיאטה תמידית). אז אני לא הולכת לקוסמטיקאית או מתאפרת ולמספרה אני מגיעה לרוב אחרי שכלו כל הקיצים.

אי לכך ובהתאם לזאת, כשהפשושית שלי התחילה לגדול לא ממש ידעתי איך או מה עושים. באותו הקיץ, במעבר בין כיתה ו' לז' היא לא דיברה הרבה. רק נבחה מידי פעם "מה??" או "לא!!". את רוב הזמן היא העבירה בחדרה, בו ישבה יחד עם עוד חברה, ויחד טוו חלומות ובגדים מגניבים שיהיו להן לכיתה ז' (גם תלבושת אחידה לא הייתה אז).

מידי פעם, כשהיא הואילה לצאת מחדרה, שמתי לב שהרגליים שלה, איך נאמר זאת בעדינות, התייערו. שכבה של שיער כהה כיסתה את הרגליים הדקיקות שלה. גם על הידיים, כך שמתי לב, הופיעו מקבצים מקבצים של שערות שחורות ואני? אני לא הצלחתי להירדם.

לא ידעתי עם מי מדברים

לדבר איתה? לא בא בחשבון! קודם כל, תמיד קראתי בכל מיני מקומות בהם כותבים נשים חכמות שלמדו, חוו והגיעו עד הלום ש"אם זה לא מפריע והילדה לא מגלה סימני מצוקה- אל תעירי לה". אז לא רציתי להעיר או להאיר.

לדבר עם אבא שלה? לא בא בחשבון! מבחינתו מדובר עדיין באותה ילדה עם שתי קוקיות ושיבושי לשון שמצחיקים אותו ומרחיבים לו את הלב כל פעם מחדש.

לדבר עם חברה? לא בא בחשבון! אני מכירה את החברות שלי. הן יגידו לי לעשות משהו ויתחילו לספר לי איך זה התחיל אצלן וכמה הן היו מבואסות (תמיד הן מבואסות, דרך אגב) וממש לא התחשק ליץ

אז שתקתי ואכלתי את הלב.

באחת הפעמים שיצאנו לאיזה פיקניק עם כל המשפחה המורחבת (בו שוב שאלו אותה "לאיזו כיתה את עולה?" והיא ענתה ז', דבר שגרר צחקוקים מהילדים הקטנים יותר בחבורה) שמתי לב שגם פלומת שפם דקיקה מעטרת את השפה העליונה שלה.

כאן התעוררה לה האימא החרדתית שבי. התחלתי טווה סיפורי אימה שכולם קשורים לאיזו טראומת ילדות שהבכורה שלי תאלץ לסחוב על גבה במשך שנים וכולם קשורים כמובן לאי מסוגלות הורית של זו שקוראת לעצמה "האימא שלה".

בימים בהם הייתי פחות חרדתית דימיתי בעיני רוחי איך הבת יקירה לי מגיעה לבית הספר וכולם צוחקים עליה או גרוע יותר - צוחקים מאחורי גבה.

לא פעם קיללתי את עצמי על כך שלא התעניינתי בכל מיני שיטות להסרת שיער. אחר כך שאלתי את עצמי מאיפה נגייס את האלפים הללו שדרושים להסרת שיער (משום מה הייתי בטוחה שהולכים ישר על לייזר).

נתקלת במבט זועם

לא ידעתי למי מתקשרים

מידי פעם שאלתי את הבת שלי "הכל בסדר אצלך? את רוצה אולי ש.." ותמיד נתקלתי במבט זועם ו"לא" תקיף אפילו שלא סיימתי את השאלה.

מידי פעם הנחתי, כאילו במקרה, כל מיני מגנטים שמגיעים לתיבת הדואר שלנו, של קוסמטיקאיות שמתגאות בידיים הרכות שלהן וביכולות מופלאות להסיר כל מכשול בדרך אל האושר.

אני רואה אתכן עכשיו. קוראות ומצקצקות בלשון. לא מבינות מה הבעיה. למה לא פשוט לשאול או לקבוע תור. למה לא לדבר? לשים את הדברים על השולחן.

צודקות. גם אני לא מבינה את האימא שהייתי אז, בקיץ ההוא בו הבת שלי עלתה מכיתה ו' לכיתה ז'.

רוצות לדעת איך מסתיים הסיפור? ממש פשוט.

אני קובע לך תור

 

באחד הערבים התיישבנו לאכול ארוחת ערב. שני ילדים, אימא ומפרנס אחד שהגיע בשעה סבירה מהעבודה. כל אחד מאיתנו סיפר (קצת) על מה עבר עליו במהלך היום ובין "תעבירו לי את הסלט" לבין "יצא לך לדבר עם שרה מהבנק היום?" פנה המפרנס, זה שלא סוחב איתו טראומת ילדות, באיזה טון בו מהול תימהון לבכורתו "ממוש, שמת לב שיש לך קצת שפם?"

שקט.

הממוש, זו שעולה לכיתה ז' התחילה להחליף צבעים. הוא חיבק אותה (טוב, היא יושבת לידו) ואמר "איזה מצחיקה את. אין לך במה להתבייש, זה הכי טבעי בעולם. מצחיקה שלי, אני קובע לך תור אצל עידית".

ככה פשוט. בלי לעשות עניין. סגר את הפינה והמשיך להלל את הסלט הישראלי שלי. הארוחה הסתיימה. יצאנו לסיגריה והוא אמר "מה? לא שמת לב שיש לה שפם?"

לכי תסבירי.

הבכורה שלי אכן הלכה לעידית, שהחזירה לנו אותה חלקה וטובת לב. אני שוב שאלתי אם היא צריכה משהו ונענתי ב"לא" אבל רגוע יותר. כיתה ז' התחילה לה כמו שצריך. עם בגדים שהיא בעצמה עיצבה. עם רגלים, ידיים ושפה חלקה.

עכשיו הבן שלי עולה לז'. אבל זה כבר לסיפור אחר...




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה