הסיפור הנורא של מיה זפאטה

לפני 20 שנה בסיאטל, נרצחה ונאנסה הרוקרית הגדולה ביותר שלא שמעתם עליה. רונן וודלינגר נזכר בעצב בסולנית להקת הגראנג' "הגיטס"

09/09/2013
רונן וודלינגר קבלו עדכונים מרונן
  • RSS

יש סיכוי טוב שמעולם לא שמעתם על מיה זפאטה. לא מספיק אנשים, בטח כאלה ששנות התיכון לא עברו עליהם בניינטיז, שמעו עליה או אותה. כמו בהרבה טרגדיות, גם כאן, די היה בכך שמשהו קטן יתרחש אחרת – שבאותו לילה היא הייתה יוצאת יותר מוקדם או הולכת ברחוב אחר או שהייתה מורידה את האזניות של הווקמן ושומעת שמישהו מתקרב – והכל היה שונה. היא הייתה אז ודאי מוזכרת בנשימה אחת עם גדולי הדור - קורט קוביין ופי. ג'יי הארווי, קים דיל ואדי וודר. אבל זה לא קרה. לפני עשרים שנה המוות פגש אותה.

מיה זפאטה נולדה ב-1965 בלואיוויל, קנטאקי, עיר שהוציאה מתוכה אנשים קשוחים כמו מוחמד עלי ומוזיקאים נפלאים כמו ליונל האמפטון. כשהייתה בת תשע למדה לנגן על גיטרה ופסנתר, ובגיל עשרים ואחת הקימה עם שלושה חברים את להקת “The Gits” ("הטיפשים" או "המרושעים"). ב-89 עברה החבורה לסיאטל, שהיה אז המקום הכי נכון כדי לכעוס בו על העולם ולכתוב על זה שירים. ב-92 הם הוציאו את התקליט הראשון שלהם ושנה אחר-כך את השני והאחרון.

האמת היא שאפילו שגדלתי בניינטיז ופסקול הנעורים שלי היה מלא בלהקות מסיאטל, לא שמעתי בזמנו על הגיטס. זה קרה הרבה שנים אחרי, אני כבר לא זוכר למה ואיך, אבל אני זוכר שהתמכרתי. המלים החדות והמלודיות השוטפות שעטופות בסאונד כבד; הגיטרות שמנסרות איפשהו בין הגראנג' לבין המטאל וכמובן השירה והנוכחות של זפאטה – מין נונשלנטיות מלאה רגש של מי שלא רוצה כלום אבל נורא רוצה לספר את זה לכולם.

בלילה של השביעי ביולי 1993 יצאה זפאטה מאיזה באר מקומי, ביקרה חברים, עברה באיזה סטודיו והלכה לכיוון הבית. ב-3:30 לפנות בוקר נמצאה גופתה ברחוב אחרי שנאנסה, הוכתה ונחנקה.

עם מותו, חייו של אדם הופכים לסיפור, וכמו בסיפור, גם בחיים מתגלה בדיעבד איזה הגיון פנימי ושלם. כל פרט מקרי נראה פתאום הכרחי; דברים שעשה או אמר מקבלים פתאום משמעות מסכמת או נבואית. "ואז אנסת אותה והשארת אותה בסמטה", היא שרה ב-“spear and magic helmet”. "רק הכאב הופך את כולנו לאותו הדבר" היא מסננת ב-“cut my skin, it makes me human”.

באותו ליל קיץ מדמם נכנסה זפאטה למועדון של כל הגדולים שמתו בשנתם העשרים ושמונה, והצטרפה לחברים כמו ג'ניס ג'ופלין, ג'ימי הנדריקס וקורט קוביין. רובם טיבעו את חייהם בסמים ובאלכוהול או מתו בתאונות דרכים. אותה פגש המוות באופן אחר.

עשר שנים חלפו מאז הרצח ועד שהטכנולוגיה אפשרה לזהות את האנס והרוצח, מהגר קובני שחי אז בסיאטל ושהדי.אן.אי שלו התגלה ברוק שנמצא על הגופה. אחרי מותה הקימו כמה מחבריה את Home Alive, ארגון שמטרתו ללמד אנשים כיצד להגן על עצמם ברחובות.

כתשעים אלף מקרי אונס מדווחים מדי שנה בארצות-הברית (מעריכים שהמספר האמיתי גדול לפחות פי שניים). למעלה מ-15 אלף בני אדם נרצחים בה מדי שנה. במדינה המטורפת הזו, שאזרחיה, כמו שאמר פעם מישהו, נולדים עם חוש מיוחד לצדק, אבל שלקנות בה תת-מקלע יותר פשוט מלקנות בקבוק בירה, מיה זפאטה הייתה עוד שם ברשימה אינסופית של אלימות ושל כאב. די היה שמשהו קטן היה מתרחש אחרת והכל היה שונה, ואנחנו היינו זוכים לעוד הרבה צעקות נפלאות. "מוות היא הדרך הכי חולנית כדי לקבל תשומת לב" היא שרה ב”it all dies anyway”.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה