דיאטה בחגים: איך גומרים מהצלחת ונשארים רזים?

החגים שבפתח מביאים איתם שלל הרמות כוסית ותפוח בדבש, ארוחות חג, ביקורים ואירוחים, נישנושים, מכל טוב. למה אנחנו כל כך עסוקים במזון בתקופה הזו, ואיך לא מתפתים ולא משמינים?

28/08/2013
עדי זוסמן קבלו עדכונים מעדי זוסמן
  • RSS

למה אנחנו לא יכולים להשאיר אוכל צלחת? למה אנחנו אוכלים כל עוד העיניים שלנו רואות?  ממשיכים ואוכלים גם כשהבטן כבר שבעה? מחכים שהאוכל במקרר יתקלקל ורק אז זורקים אותו?

איך לא להשמין בארוחות חג

כדי להבין מדוע זה קורה עלינו להבין את בניית היחסים שלנו עם אוכל, מדורי דורות.

אנחנו חיים כיום בתקופת השפע, אך זהו מצב חדש שהתודעה שלנו לא מכירה. היא מכירה הרבה יותר טוב את המחסור במזון, שהיה  נפוץ ברוב התקופות של ההיסטוריה האנושית ו שלנו, היהודית.

חייבים להיות מוכנים לתקופות של רעב

יובל נח הררי מתאר בספרו "קיצור תולדות האנושות" את האישה הקדמונית שבנדודיה מגיעה לעץ תאנים ומשתדלת לאכול כמה שאפשר. למה? כי לא ברור האם ומתי תחזור לכאן, או בכלל מתי יהיה לה עוד אוכל והזדמנות לאכול בשפע. היא גם אחראית לעודד את ילדיה לאכול כמה שיותר, מאותה סיבה עצמה. אותו הדבר קורה עם בשר הציד שהגברים הביאו, טרם למדו לשמר אותו באמצעות העישון וההמלחה.

ההיסטוריה היהודית מספרת לנו את קורותיהם של אבותינו – אברהם, יצחק ויעקב, שמצאו את הפתרון לבצורת הכנענית בארץ השפע והנילוס – מצרים. החלומות של יוסף עסקו  בשאלות השפע והרעב. 7 הפרות השמנות והרזות בחלומו מסמלות יותר מכל את החשש הבלתי פוסק מהרעב והמחסור.

ההסטוריה שלנו רצופה באמונה שניתן לנסחה כך: לא משנה כמה מזון יש עכשיו, בעתיד לא יהיה, ועלינו להיות מוכנים לזה כל הזמן!

בנדודי ישראל במדבר הלך והתקבע הקשר בין התנהגות  לבין  הזמינות של המזון. כבר אז רגשי האשמה סביב הקשר התנהגות – אוכל התחילו  לתפוס מקום בתודעה הלאומית שלנו.

ילד טוב משאיר צלחת ריקה

מכירים את המבט של האמא היהודיה "בישלתי לך כל הלילה ואתה לא אוכל?"... אשמה ועונש, מעשה טוב ופרס בתור אוכל מקבעים את החשיבה של "הילד הרע". חשיבה שאנו מוצאים לה ביטוי עד היום בשפת הדיאטה. לדוגמא: "אכלתי עוגה. חטאתי." "הייתי ילדה רעה, התנפלתי על חבילת בייגלעך". נסו לחשוב – מה הקשר, בעצם, בין חטא ואוכל? בין להיות ילדה רעה או טובה לבין האכילה? אולי הקשר הוא המצאה שלנו בלבד?

אנחנו מזהים את הקשר הזה בהרבה אמונות ואימרות עממיות, כמו "ילד טוב משאיר צלחת ריקה", תהיה ילד טוב, תקבל ממתק", "על אוכל לא אומרים איכס", "באוכל לא חוסכים" וכד'.

לזרוק אוכל??? שומו שמיים!!!

כיום מדברים על "תודעת השואה".  השואה העמיקה אם לא לומר הנציחה את הפחד מרעב ומוות.

כלומר, לאורך כל ההיסטוריה האנושית והיהודית סבלנו ממחסור תמידי. כך האוכל קיבל התייחסות כמעט מקודשת, כמבטיח השרדות ופותר כל בעיה.

אבל כיום, כשאנו חיים בתקופת השפע, האדם המודרני מוצא את עצמו ללא צורך לרדוף ולהשיג ולשמר את מזונו, כפי שעשה לאורך כל עשרות אלפי השנים של ההיסטוריה שלו, אלא להיפך – הוא נרדף על ידי המזון!

זהו מצב בלתי מוכר לחלוטין לגנום האנושי והיהודי. הפרסומים על אוכל  שרים לנו מהטלויזיה והרדיו, מחייכים אלינו מעל דפי העיתון, קופצים בשולי המסך, קורצים מעל דפי הסופר ומוצעים ליתר ביטחון במחירי מבצע בקופה. אין לנו כל כלים לעמוד במתקפה הזו!

למעשה,  אין סיכוי אמיתי לנצח במלחמה הזו, היא אבודה מראש בגנים שלנו. מה הפלא שאיננו מצליחות ברוב הדיאטות?

אז מה עושים?

החכמה היא, ליצור שפע פנימי, לשחרר את האמונות העמוקות בדבר החסר של האוכל. הלן כמה טיפים שיעזרו לכן להתחיל ליצור שפע פנימי, זה שיעזור לכן לזרוק את האוכל מהצלחת רק כי שבעתן:

איך לא להשמין בארוחות חג

1. לא לכעוס על עצמך: כשאינך מצליחה להמנע או להפחית במאכל שהחלטת שאינו טוב לך. לקבל, לסלוח, לזכור שמה שהכי משמין זה רגשי האשמה. אכלת? לא נשבר כלום. נושמים עמוק וממשיכים.

2. לשנות את ההתייחסות לאוכל: במקום אוכל משמין / קלוריות  /מרזה, במקום אסור או מותר, התחילי לבחון את המאכלים כתורמים לבריאותך או לא, כמשפרים את העירנות והחיוניות שלך או מכבידים ומרדימים.

3. להטיל ספק: כל פעם שהאימרות הישנות עולות, לשאול את עצמך "האמנם??" למשל – על אוכל לא חוסכים. האומנם? הייתי ילדה רעה אכלתי שוקולד. האומנם?

4. להקשיב לצורכי הגוף: כלומר, אם אינך רעבה בבוקר, אין צורך להכריח את עצמך לאכול כי ככה כתוב. כשאת עייפה, נסי לנוח. אם את עצובה, התקשרי לחברה טובה, תשמעי מוסיקה או תרקדי.

5. להזכיר לעצמך כל הזמן שגם מחר יהיה כאן אוכל, ותוכלי לאכול את המאכל הזה. לשנן שהאוכל זמין לך תמיד, בהישג ידך, וזה בסדר להפסיק לאכול עכשיו רק כי את שבעה. אפשר גם לעצור באמצע הארוחה, לנשום ולשאול את עצמך – האם רוצה להמשיך לאכול עוד?

6. וטיפ לסיום: להגיש בצלחות ולא בקערות על השולחן. כי כל עוד העיניים רואות אוכל, על פי אותו המנגנון של האישה הקדמונית, אנחנו נרצה לאכול אותו. כי אולי מחר לא יהיה...




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה