איפה יותר טוב לגדל את הילדה?

אחרי שנתיים בארצות הברית, מיה גרינברג ממשיכה להתלבט: איפה היא רוצה לחנך את הבת שלה, כאן או שם?

11/08/2013
מיה גרינברג קבלו עדכונים ממיה
  • RSS

במטוס. שנה שלמה חיכינו לביקור. אני בעננים תרתי משמע, הבת שלי לידי, את הבעל השארנו בבית. מזמן לא היתה בתוכי כזאת עליצות. עוד כמה שעות, קצת אי נוחות, אבל בסוף נגיע סוף סוף לישראל.

ואז הגענו. אל החמסין, הלחות, היתושים והג'וקים. אבל בעיקר לזה שכולם כולם מתלוננים, על הכל. ונראה שלפיד לפיד לפיד אשם בהכל. ולמרות שידעתי מראש לאן אני מגיעה, עדיין זה הצליח להעיב לי על התרגשות ההגעה.

יום רודף יום, ביקור צפוף. כבר מזמן הימים שלי לא היו כל כך דחוסים.

אני משתוקקת להפגש עם החברות שלי מהעבר. קובעת להפגש עם כמה שיש להן ילדים שהבת שלי מכירה, והיתה חברה שלהם, ופתאום היא אומרת לי "תלכי לבד, אני אשאר עם סבא". אני רוצה שהיא תרגיש כמוני שייכת לכאן, אבל אני לא מצליחה להעביר את זה אליה. זה כואב לי. אני מרגישה שאני נקרעת. מצד אחד אין לי ארץ אחרת, מצד שני היא בוערת, לא מאפשרת, קשה לעיכול, והבת שלי מראה סימנים של "לא בא לי", וזה הקש הקשה שהתגלה לי.

עזבנו לפני שנתיים בכוונה לחוות חוויה ולשוב לישראל, "לתת אנגלית לילדה" ולחזור אחרי שנתיים, מקסימום ארבע. אבל פתאום זה מרגיש לא מובן מאליו.

החינוך הכי חשוב לי. עברנו בארה"ב גן חובה וכיתה א'. אז מבחינה אקדמאית ניחה, ישראל לא נופלת זה בטוח. אבל אני שומעת על אלימות, ועל מלחמות מי שווה יותר, ועל אוזלת ידם של המורים, והפה הגדול של התלמידים, ואני תוהה אם אני כבר מוכנה לוותר על זה שהבת שלי עומדת בתורים ואף אחד לא עוקף אותה, והיא כמו יתר התלמידים וההורים אוהבים את המורה המקסימה שלהם, ועל הנימוס של הילדים, ועל שמלמדים אותם לצאת ביחד מקונפליקטים.

אני יוצאת בתל-אביב להפגש עם החברות שלי מהעבר. אני שמה לב איך איך בתוך הביחד שלנו אין זמן לדאגות ופחדים, איך תחושת ביטחון נסוכה עלי כל זמן. אני רואה איך הילדים מתחברים אל הבת שלי, איך הקרח מופשר, איך היא משחקת איתם כאילו לא עברו השנים. ואני יודעת סוף סוף שאל זה התגעגעתי. אל הקשרים האנושיים הטובים.

וכמו החברים יש גם את המשפחה, או כמו שאומרת חמותי "דם זה לא מים". מי יאהב את הבת שלי כמו שסבתא וסבא והדודים אוהבים אותה? מי ישקיע בה כמוהם בארה"ב. לא, אני לא חושבת שיש לזה תחליף.

ומה עם העברית? ברור שחוג זה לא כמו החשיפה היום יומית לשפה וספרים. אני תוהה אם יום אחד היא תקרא שוטף עברית כפי שהאנגלית כבר שוצפת ממנה. מתי זה מאוחר מדי?

אבל מה עם הראייה הגלובאלית והאינטגרציה שאני כל כך מעריכה שהיא מקבלת כעת בבית הספר שלה? היא לומדת בכיתה עם אמריקאים והודים, סינים ויפאנים וקוריאנים ואיראנים, הם לומדים על תרבויות וממש חווים את החיבור מעל השונות ביניהם. הם מדברים על שלום, ורואים שהוא אפשרי. האם בישראל המשוסעת בכל רמ"ח אבריה היא תקבל שמץ של חיבור?

ואז אני נזכרת במפגש עם החברות הישראליות שלה, וכמה היא היתה מאושרת ובלתי אמצעית איתן, ומיד היה שם קשר ושמחה, ומיד היה שם חיבוק ושיתוף. ואולי זה החיבור? כשמרגישים עטופים באהבה עד כדי כך שמיד נותנים בחזרה. אני מוצאת שאני נקרעת, מבולבלת.

האם מזג אויר הקליפורני הטוב, המקומות מהממים לטייל אליהם, עלות המחייה שפוייה, האנגלית וחווית החיים בחו"ל שווים את הניתוק הזמני שיכול להמשך להרבה זמן?

אני הולכת ברחוב הישראלי, פוקחת עיניים ואוזניים טוב טוב, שומעת ורואה אנשים יושבים ביחד צוחקים. לא זוכרת ששמעתי כזה מתישהו באיזור מגוריי, אולי רק אם אעבור ליד פאב שכונתי, וגם אז האוכלוסיה היא מסוג מסויים. נכון, אני אוהבת שקט, סוגדת לפרטיות, אבל מודה ומתוודה שהתגעגעתי לחמימות. וגם קצת לשכונתיות. התגעגעתי לרדת עם אחיותיי אל הים, התגעגעתי לזה שהבת שלי מדברת עברית עם כולם כולם. התגעגעתי לשבת על כל המשפחה ולמות מחום ביחד, ולנגב את הזיעה על מנה של חומוס במקום צפוף והומה אדם שבו כולם מתחככים בכולם, ואבו משמו אבו צועק "בואו שבו, תפדלו". התגעגעתי לחייך למישהו ולדעת באמת שזה נוגע לו או לא, כי שלא כמו האמריקאי המחייך חיוך פלסטיק כל עוד לא הסגת את גבולו, הישראלי הוא אמיתי "באם אמא שלו", מיד יודעים עם מי יש עסק טוב ועם מי לא.

את יודעת מה ילדה שלי, לא תמצאי בעולם עם כמו העם הישראלי. עם בלתי אמצעי, אנרגטי, חי, זז, מחפש, חכם, מסתכל בעיניים, לא פראייר, גאה, שואף להתקדם ולהגיע רחוק רחוק אך גם יודע להעניק חום ואהבה ובעיקר שמחה. עם ישראל, ילדה שלי, לא משנה לי המציאות שמסביב לו, הוא תמיד יהיה איכשהו ביחד, ועל זה אני אוהבת אותו.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה