דו"ח העוני הפרטי שלי

בכל שנה הפערים בין השבעים והרעבים, נהיים עמוקים יותר ויותר. אבישג רבינר מסתובבת במאהל בארלוזרוב, בשוק הכרמל ובתחנה המרכזית, ולא מסכימה להתרגל למה שהיא רואה

08/08/2013
אבישג רבינר קבלו עדכונים מאבישג
  • RSS

השבוע מלאו לי ארבעים ושניים קייצים. כן, גם אני לא נעשית צעירה יותר, יעידו שורשי שערותי המלבינים והקמטוטים שבזוויות עיני ולמעלה מזה, אשר מזרק בוטוקס טרם נגע בהם ועל כך כבר זכיתי לכמה הערות מנשים שהבעת פניהן נלקחה מהן כבר בשנות הארבעים לחייהן. לפחות באופן זמני.

מכיוון שהגעתי לגיל הזה, שכבר אין צורך להמשיך לדחוף בו לכל הכיוונים, אפשר פשוט לשחרר חלקית ולהדרדר בירידה (צוחקת, אני מרגישה בשיא אוני ומרצי, תודה), החלטתי שהגיע הזמן לסיכום ביניים, למרות שאם אלך בדרכי סבתי הנושקת ל103 ועדיין מתקשרת אלי מידי פעם, אזי  מדובר בסיכום שליש.

אז ככה. יש פער דורות ואני, למרות היותי צעירה למדי וצעירה ברוחי, כבר מרגישה בו. לא לכל דבר אני יכולה להתרגל ודברים מסויימים מפתיעים אותי שוב ושוב ושוב. ואלו הם הדברים, נתחיל במשהו משעשע. כמעט:

השבוע עברתי ליד חנות האופניים השכונתית. הייתה שם מודעה ובה תצלום של ילד רוכב על אופניים. המודעה הציעה שירות למידה לרוכבים הצעירים המתחילים. בעבור חופן שקלים תוכלו גם אתם, אבות יקרים, עשירים ועסוקים (בעצמם)  להמנע מאותו מרדף מתסכל אחר ילד מזגזג. מעכשיו גם החובה הזו לא תמנע מכם להתרכז באייפון באופן מלא וטוטאלי. פחות כמה זכרונות ילדות אבל הי, תוכלו לצלם את הזאטוט בלונג שוט רוכב בפעם הראשונה ולהעלות לפייסבוק, אם רק תצליחו לתפוס אותו בלי המדריך...בהצלחה.

ממש  מתחת לביתה של אחותי משגשגת לה מספרה קטנה ומקסימה המתמחה בטיפולי כינים (!!!), אמהות יקרות, אמרו שלום לכל אותן שעות בונדינג נפלאות של גועל נפש. אפשר לצייד את הילד בארנק (אין לי מושג כמה זה עולה) ואני בטוחה שבמקום כזה לא חוסכים בבריאות והטיפול יהיה ירוק ואורגני ובעצם, למי אכפת?!.

(אגב, עדיין לא התרגלתי ולא הבנתי למה לא עושים מבצעי חפיף בבתי הספר אבל זה נורא משעמם ומגרד, אז נדלג).

אתן יודעות מה, נראה לי שבסופו של דבר הייתי מצליחה להתרגל לזה ואולי אפילו היינו מוצאים משהו יותר מעניין לעשות ביחד. לא אני ואתן, אני והילדים. יש כל כך הרבה ספרים שלא הספקתי להקריא והם כבר לא מתאימים לגילם של ילדי המסורקים, אבל לאנשים שגרים בארלוזרוב באוהלים כבר חודשים ארוכים, אני לא מצליחה להתרגל והעובדה שבני הצעיר משוכנע שזה המקום הכי מגניב בעיר לגור בו, לא הופכת את המראה לקל יותר. והזמן חולף והמאהל עדיין חי ומידי פעם מתחלף שלט ובובת אדם תלויה שהתנדנדה נעלמת ואוהל אחד פורש ובמקומו מתרחב אחר והחיים (גם) בצומת ממשיכים.

בשבוע שעבר הזדמן לי לבקר בשוק הכרמל לעת ערב. אחד המוכרים עמד לסגור את הבאסטה ובינתיים העמיד ארגז מצרכים ליד תריס הברזל ואישה מבוגרת רכנה אליו, כנראה חשבה שמדובר בשאריות שאפשר לחטט בהן ואולי למצוא משהו להוסיף למי המרק. המוכר הסתובב אליה: "די כבר!" הוא אמר, "גם את מה שאני לוקח הביתה אתם רוצים?! כמה אפשר?!". היא מילמלה בראש מורכן והסתלקה. המוכרים מסביב המשיכו לקלל דקות ארוכות אחרי שנעלמה. כנראה שזה נעשה מטריד מידי.

שמעתי ילדה בת עשר שואלת את אמא שלה אם בכל עבודה מקבלים כסף. אמא שלה ענתה "כן מאמי" והילדה הקשתה בחוסר אמון "אפילו האלו במטוס?" והמשיכה לשחק באייפון שלה. לא מתרגלת.

ועוד, במסגרת שיטוטי במחוזות אהובים (ובחנויות ספרים יד שנייה) הגעתי אחרי זמן רב לתחנה המרכזית הישנה, אחד המקומות האהובים עלי בעשור הקודם ועוד יותר בזה שלפניו. אמנם הלכתי ברחוב, אבל כבר  אחרי מאתיים מטרים הבנתי שאת התיק כדאי לתלות עלי, כבר הצטערתי שאת הרכב החנתי בחניה המשגעת שמצאתי ברחוב בתי הזונות שאת שמו שכחתי, (משהו מצחיק כמו כמו פין או פינלס) וכשחזרתי, במהירות מרשימה, אחרי שראיתי נרקומנים בכל הצבעים (בעיקר צהובים מצהבת) ומכל המינים, חלפתי על פני אישה צעירה, לא חושבת שמלאו לה שמונה עשרה. פעם, בטח לפני חודשים ספורים, היא הייתה יפה מאד אבל עכשיו עמדה במעט מידי בגדים, פצעים חשופים על רגליה היפות, שעונה על משקוף אחת הדירות הפונות לכביש. רק  עמידתה הנשית, המשדלת, עוד הזכירה שהייתה שם בפנים ילדה יפה עד לא מזמן והיא עוד לא מתה אבל דועכת כאן בתחנה המרכזית הגוס סת בעצמה. הסתובבתי המון ברחובות האלו, אני אוהבת אותם. אבל אף פעם לא ראיתי בתל-אביב לאור יום  ילדה-זונה-נרקומנית בעבודה.

ועוד עניין אחד. קוסמטי. ותסלחו לי על המעבר החד. יקום הגבר שציפורניים כתומות באורך חמישה סנטימטרים זה סקסי בעיניו!. מישהו קם? אני לא רואה. זה בעיני סקסי כמו מקדונלד, אבל כנראה שגם כאן אני פשוט לא בעניינים. לא מתרגלת. ושוב נראה לי שמדובר בסימפטום של עוני ומיתון אכזר. כי גם כשאי אפשר אפילו לחלום על דירה (בלי לערב את ההורים, לא משנה מאיזו עדה) תמיד אפשר להשתגע בכמה עשרות שקלים על הציפורניים שלך.

נער האריזות ברמי לוי מודה לי בחיוך עייף על התשר (תחשבו כמה זה היה עוזר אם היינו משאירים להם טיפ אפילו שקל אחד...), הקופאית בעדן טבע מרקט שוקלת ברבע לעשר בלילה ארבעה קילו תפוחים  אורגניים לגבר שלפני (יותר ממאה שקלים, לא חשוב באיזו עונה).

זה לא שאני נאיבית ולא יודעת שאין צדק בעולם. ברור לי שכולנו קצת חזירים ושוכחים ברגע שאנחנו בעצמנו לא רעבים או גרים באוהל, אבל נראה לי שבאמת הרחקנו לכת כאן. קראתי אצל אחד שיודע, אחסוך לכם אצל מי, שהרעבים אף פעם לא מתרגלים לרעב.

*ובהזדמנות זו אני מבקשת סליחה מכל מקבצי נדבות ומוכרי הפרחים והמנגנים ומלווי הסיגריות שלא נתתי להם. זה לא שהתרגלתי אבל אני לא יכולה לתת לכולם...




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה