סטטוס מטומטם של איש קטן

יאיר לפיד משתלח בשובתי משרד החוץ, ומנצל את השואה ניצול ציני – במקום לדאוג לניצולי השואה, כפי שראוי ששר אוצר יעשה

31/07/2013
ניר גונטז קבלו עדכונים מניר
  • RSS

יאיר לפיד, הסטטוס שלך אודות השביתה (המוצדקת) של עובדי משרד החוץ והנסיעות לאירופה כל כך מטומטם, בלתי רגיש ואווילי עד שהייתי בטוח (נשבע) שהוא בכלל נולד בלפידומטור.

אתה שר האוצר במדינה שמאכלת את ניצולי השואה בעודם בחיים. אתה שר האוצר במדינה שמחלקת מיליארדים שעוברים כדיבידנדים למיליונרים, על חשבון הציבור, אך תלמידים צריכים לממן נסיעות חינוכיות למחנות ההשמדה מכיסם.

ישראל, 2013. על פי דו"ח הקרן לרווחת נפגעי השואה, בישראל חיים כיום כ-200,000 ניצולי שואה, כשגילם הממוצע כיום הוא 84, 40% מהם עברו את גיל 86. מבדיקת אוכלוסיית הניצולים שפנו במהלך השנה החולפת לקבלת סיוע מהקרן, עולה כי 87% מהפונים לסיוע כלכלי חיים מהכנסה של פחות מ-5,000 שקל לחודש, ו-58% חיים מהכנסה של עד 3,000 שקל בלבד. מתוך הפונים לסיוע באמצעות הקרן, 70% ציינו כי אינם יכולים לממן לעצמם טיפולי שיניים, ו-18% נזקקים לסיוע כלכלי במימון משקפי ראייה.

ויאיר לפיד, כידוע הוא שר האוצר. החלטה אחת שלו יכולה להנעים ולהקל על חייהם של ניצולי השואה באופן ניכר - אבל לא. יאיר לפיד, בן התפנוקים שנשלח לשירות צבאי ב"במחנה" בשל אסטמה (שאיך שהוא לא מפריעה לו להתאמן מדי יום בחדר-כושר, או להשתתף בקרבות אגרוף פאתטיים), החליט דווקא להעלות את המע"מ. ובאדיבותו של שר-האוצר, ניצולי השואה שסופרים שקלים ואגורות לפני יציאה למכולת, סופרים עכשיו פחות כסף. גם הם נדרשים לשלם יותר על כל קנייה שלהם. חשבונות החשמל והתרופות עושים שמות בארנק שלהם, אבל הנחה מיוחדת הם לא מקבלים. אחרי הכל אלו "רק" ניצולי שואה אומללים, ולא מנכ"לים ויו"רים שמושכים דיבידנדים שנתיים בגובה ההטבות שהם מקבלים מדי-שנה מכספי המסים של כולנו.

שר-האוצר מדבר יפה (אם כי בשפת גוף בעייתית) על כל הנושאים שבעולם. הוא גם כותב יפה. הוא אמנם כותב יפה אך התמחה בלכתוב כלום ושום דבר. טוריו בעבר והסטטוסים של היום הם הרבה רוח וצלצולים בלי תוכן ובלי משקל. הוא יודע להגיד "לא" בטון של "כן", ו"אולי" בטון של "לא". הוא מבטיח, בן התפנוקים, שבעוד שנה וחצי יהיה "טוב יותר". הבטחה שנוגעת כנראה רק לניצולי השואה העניים שילכו לעולמם בפרק הזמן הזה. יאיר לפיד אוהב לבוז לאלו שמבקרים אותו. "אין מגאפון שנשמע בתוך ישיבות הממשלה", הוא סנט במפגינים. ואם אותם הוא לא שומע, איך ישמע את זעקתם החרישית של ניצולי השואה? יאיר לפיד הוא איש חכם, מכל מלמדיו (אולמרט ושות') השכיל. הוא תמצית הפוליטיקה הישנה. הוא מתוק עד כדי הרעלת סוכר. מי שלא הבין את זה לפני הבחירות, מבין את זה עכשיו. הוא מלא בעצמו להתפקע. אין בו השכלה ומעט הידע שכן מצא מקום בין אוזניו שגוי (ע"ע כל הפוסטים והטורים שלו, מלאי השגיאות המביכות). הוא רוכב על דולצינאה (הצחקתי את עצמי) הישראלית (מירי כהן) בדרכו המגוחכת אל כיסא ראש הממשלה.

בצניעות אספר שאת הראיון האחרון (לעיתון ישראלי) עם אביו המנוח, טומי לפיד, ערכתי אני כשעוד כתבתי ב"ידיעות אחרונות". לקראת הראיון דיברתי עם רבים מידידיו ושונאיו (של טומי). כולם הסכימו לדבר איתי, מלבד הבן - יאיר לפיד. איך הוא הסביר את סירובו? הוא לא הסביר. יאיר לפיד הוא "איש העולם הגדול" במובן הקטן ביותר של הביטוי. הוא אמנם ביקר בכל העולם, עישן סיגר במיטב הטרקלינים, אך מה הביא עמו מהעולם הגדול? כלום ושום דבר (מלבד אולי בקבוק ויסקי). לפיד הוא קומבינאטור מסוכן. הוא ביקש לרכוש לעצמו תואר ד"ר (לשם כבוד, כמובן) מבלי שהוא מחזיק בתואר-שני, או תואר-ראשון, או תעודת בגרות, או בגרות כל-שהיא. לפיד, בנו של ניצול-שואה, הוא קפיטליסט קיצוני. הוא מקדש את הטייקונים והמעסיקים הגדולים תוך ויתור על זכויות עובדים באשר הם.

אתמול הוא הכין סלט מבאיש במיוחד מהחומרים האהובים עליו: שואה וזכויות עובדים. מזה זמן שובתים עובדי משרד החוץ במחאה על תנאי העסקתם הירודים (באמת ירודים). במשרד החינוך טענו בימים האחרונים שהשביתה תביא לביטול נסיעתם של משלחות תלמידים לאירופה (מדינת ישראל היא אולי היחידה שבה תלמיד נדרש לשלם אלפי שקלים בשביל מסע לימודי לגיהנום). לפיד נזעק וחרטט: "זה דבר שלא יעשה". כאן הוא עבר את הגבול. מסונוור אולי מתהילת העולם לה הוא זוכה, מהעובדה שאנשים פונים אליו כ"אדוני השר", הוא יורד מהפסים. כמו נהג הרכבת הספרדית שנכנס ב-180 קמ"ש לעיקול המסוכן תוך שהוא מדבר בטלפון - כך יאיר לפיד נכנס בכולנו ב-180 קמ"ש תוך שהוא מפזר חיוכים לכל עבר.

בתקציב החודשי של הבטון שהוא מושח על שיערות ראשו מדי יום יכלו כמה ניצולי שואה להאיר את ביתם ולמלא את המקרר שלהם באוכל, יכלו התלמידים לצאת לגיהנום בתשלום מופחת בהרבה. אבל יאיר עושה את הדבר היחיד שהוא יודע לעשות (ושאפילו את זה, אבא שלו ידע לעשות טוב יותר), לשסות את חלקי הציבור-הישראלי זה-בזה. הבחירה שלו לשסות את תלמידי המעמד הכלכלי העליון (אלו שהוריהם יכולים לעמוד בתשלום של 6000 שקל) בציבור עובדי משרד החוץ השובתים הוא עלוב, מגעיל, דוחה ממש כמו דרכו של לפיד, המתאגרף-האסטמתי אל התהילה. על רגשי-הנחיתות שלו, והעובדה שאינו מצליח לראות את עצמו מבעד לצלו החיוור של אביו המנוח משלמים כולנו בגזירות ועלבונות.

מעולם לא היה חייב איש קטן כל כך, הרבה כל כך לרבים כל כך.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה