מי אמר שאנחנו פחות סמכותיות?

גברים מציעים את עצמם לדיונים, גם כשאין להם מושג על הנושא, נשים לעומת זאת צנועות הרבה יותר, וגם עם רזומה של 30 מאמרים ותארים הן חסרות בטחון. ללינוי בר גפן יש כמה רעיונות לשינוי

30/07/2013
לינוי בר גפן קבלו עדכונים מלינוי
  • RSS
» שווה להתעקש על אישה. בר-גפן

לפני כמה ימים פנה אלי ואל קבוצת אנשי ונשות תקשורת ארגון רפואי ללא כוונות רווח וביקש עזרה: חברי הארגון הגברים מתראיינים מדי פעם, אולם הארגון מונה מספר לא מבוטל של נשים ואלה כמעט ואינן נוכחות במדיה. כשיש צורך במרואיין הגברים הם הראשונים להתנדב וכשמבקשים מהנשים, הן מביעות חשש גדול שיכשלו במשימה. בקשתו של הארגון הייתה שנכשיר את הנשים להתראיין בצורה מוצלחת, בעיתונות הכתובה והמשודרת, אבל בעיקר שנצליח להסיר את העכבות שגורמות להן לבחור להישאר מחוץ לדיון התקשורתי.

שבעה אנשי תקשורת ואני בתוכם התיישבנו מול שמונה נשים משכילות, רהוטות, מהטובות בתחומן, חלקן מנהלות קליניקות עמוסות שבהן הן מפגינות מדי יום במשך סמכות לצד אמפתיה. אלא שבשעה שהן נדרשו להציג את עצמן מולנו הן עשו זאת בקול חלש וחיוך נבוך. את שלל הניסיון והתארים שצברו הן כיווצו להגדרות צנועות בהרבה מהמציאות. כשערכנו איתן סימולציה של ראיון, לא פעם הן עצרו וביקשו רגע לעיין במסמכים שהכינו כדי לתת תשובה שכוללת מספרים ומונחים מדויקים. הן לא הסכימו להפריך הערכות כלליות, רק מה שידעו בביטחון מוחלט שנבדק וממוסמך. שפת גופן הייתה לרוב סגורה, מבטן נדד אל הרצפה לעיתים תכופות וכל ישותן זעקה התמודדות עם מצוקה אמיתית.

לא מדובר בתופעה נדירה. שוב ושוב כשקולגות שלי ואני משכנעות נשים להתראיין או מכשירות אותן לכך אנו נתקלות במקרים דומים. "גברים מתקשרים להציע את עצמם לראיונות גם כשאין להם מושג על הנושא שעליו מדברים", סיפרה לי לאחרונה עורכת אקטואליה, "אבל כשאני מתקשרת לאישה, דוקטור, להציע לה להתראיין בתחום שבו היא מומחית היא מתפתלת ואומרת שהיא כתבה רק שלושים מאמרים בנושא בעוד שיש כאלה שכתבו ארבעים".

קולגה אחרת סיפרה: "פעמים רבות כשהייתי צריכה חוות דעת לכתבה ופניתי למומחיות הן סיפקו לי את כל הנתונים בצורה מפורטת ובהירה, אבל כשביקשתי לתת להן קרדיט ולצטט אותן בשמן הן מיד הצטנעו וביקשו להישאר אנונימיות".

לא תמיד זה המצב. יש יותר ויותר נשים שנוהגות אחרות, שמתראיינות בשמחה, או כי הנושא בנפשן, או מתוך הבנה שכך יוכלו לקדם את ענייניהן הפרטיים והמקצועיים, אך הן עדיין לא הרוב.

החשש של נשים שלא להיות מדויקות, שלא להיחשף בשמן ובדמותן המלאה לכאורה עומד בסתירה לדרך שבה מתנהלת המדיה כיום: דיוק וצניעות עומדות בסתירה גמורה לרוב מה שמתחולל על המסך, מעל גלי הרדיו ובעיתונות הכתובה.

מדוע, אם כך, חלק מהנשים המוצלחות והמצליחות ביותר עדיין חוששות להופיע, לעורר תשומת לב ואולי גם ביקורת? אמנם הפחד הזה נתפס כרגש ולא כרציונאליות, אבל יש מאחוריו הגיון, בין אם החוששות מודעות לו ובין אם לאו:

נוכחותה של האישה במדיה בולטת משום שהיא במיעוט. אם היא תזדמן לתכנית אקטואליה, במקרה הטוב היא תמצא שם עוד אישה אחת בלבד כמנחה ופאנל עתיר גברים שאליו היא תצטרך להתאים את עצמה. אם היא תתראיין באתר אינטרנט, היא תגלה שחלק ניכר מהטוקבקים עוסקים במראה החיצוני שלה, בסטטוס המשפחתי ושאמירות בוטות שלה זוכות לגינויים רבים וארסיים יותר מאשר אלה של גברים. כשהיא תעלה לשידור ברדיו, יבקשו ממנה לצמצם רעיון מופשט לסינקים קצרים, בעוד שסגנון הדיבור הנשי מיליטנטי פחות ונוטה להרחיב. אז למה לה?

אינספור פעמים קיבלה ביטוי במציאות התקשורתית האימרה הידועה, לפיה אישה צריכה לבצע את העבודה טוב פי שניים מגבר כדי לקבל מחצית מהקרדיט שהוא מקבל. אבל מה קורה כשהיא מבצעת את העבודה טוב כמו הגבר, וגברים, מתוקף פזיזות או אנושיות מדי פעם טועים? במקרה של המרואיינת יותר קולגות שלה ישימו לב אם היא לא דייקה וחוסר דיוק שכזה יקבל גם תגובות שמסיקות ממנו על הלגיטימציה של נשים במקצוע. לא "יחליקו" לה בקלות. מאחר שהיא עבדה קשה מאוד כדי להגיע לאן שהגיעה, היא לא תתנדב לתת פתח לטעויות.

בנוסף, יש להביא בחשבון את החינוך המוקדם: אגו ורצון לתפוס מקום גדול במרחב הציבורי הוא לא דבר שרוב הנשים מחונכות אליו. אלה שכן - מואשמות לא אחת ב"חוסר נשיות". לא פשוט לשבור את הכללים שנוצקת לתוכם. למרבה השמחה, יותר ויותר נשים, בעיקר צעירות, מוכנות לכך, אבל לצד התועלת המקצועית והכלכלית שבחשיפה התקשורתית אי אפשר להכחיש את הסיכון שהן לוקחות.

מה אם כך צריך לעשות? העובדה שנשים חוששות להתראיין היא לא הגורם היחיד או אפילו המרכזי להיעדרן מהמדיה. נשים מוזמנות להתראיין פחות מגברים, כי הן נתפסות כפחות סמכותיות וכי יש העדפה למי שכבר צבר נסיון תקשורתי והוא לרוב גבר. כך מעגל הקסמים מזין את עצמו. ככל שנשים יראו יותר נשים אחרות על המסך, בפורטלים האינטרנטיים, בעיתונים וישמעו קולות נשיים ברדיו – כך יגבר ביטחונן. כיום אין לכלי התקשורת מוטיבציה להשקיע את הזמן והאנרגיה לעודד אותן. על הגורמים הרגולטוריים, לפיכך, לאלץ אותם לעשות זאת, כפי שהם מאלצים את גופי השידור לעמוד בכללי התוכן השיווקי וכפי שהם אוכפים שידור תכנים לא הולמים. דרך נוספת, שאותה מקדם ארגון "אג'נדה-השדרה" היא הקמת מאגר מומחיות, שיעברו הכשרה איך להתראיין ויהוו קיבוץ גדול וזמין לשיחה עבור עיתונאים/ות מכל תחומי התקשורת.

אבל אולי חשוב יותר מכל: חברות עיתונאיות, השפיעו גם אתן. כשאתן מחפשות מרואיין או נשלחות ע"י המערכת למצוא אחד, התעקשו על אישה. אם היא מהססת, שכנעו אותה, הגנו עליה, הכניסו אותה לרשימות אנשי הקשר שלכן. כולנו הרי יודעות שמי שמצליח להשתחל לספיד-דייל של עורכי ותחקירניות תכניות האקטואליה הוא זה שאליו יפנו שוב ושוב.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה