"הפכנו 50% מהאוכלוסיה לאנסים בפוטנציה", האמנם?

הכתבה ששודרה בערוץ 10 על תלונות שווא של נשים בנושא הטרדה מינית היא כתבה שעניינה אינו הבהרת החוק והנהרתו, כי אם התעללות בחוק הטרדה מינית, ולקיחת השיח הציבורי שנים אחורה

28/07/2013
רוויטל מדר קבלו עדכונים מרויטל
  • RSS

אושרת קוטלר ואריק וייס מטיילים לצד חוף הים, אותו אתר שמהווה עבור רבות מאיתנו אתר להטרדות מיניות. אבל עבור כתבתה של קוטלר, "50 גוונים של הטרדה מינית", ששודרה במגזין של ערוץ 10 לפני שבוע, חוף הים הוא לוקיישן טוב לצלם בעיקר נשים, בעיקר חשופות, מכתפיהן ומטה. כך יתברר בהמשך. וייס מוטרד מכך שבנותיו גדלות בעולם בו יהיו חשופות כל הזמן להטרדות ותקיפות מיניות. קוטלר מוטרדת מכך שחוק ההטרדה המינית אינו נהיר. היא זוקפת לזכותה 15 שנים בהן היא מעודדת נשים להתלונן על הטרדות מיניות, אך לדעתה, הגענו לשלב בו הנושא עובר abuse, כי אנשים לא יודעים מה מותר ומה אסור.

קוטלר ווייס מתיישבים באחד מבתי הקפה של הטיילת, קפה שממנו ישלחו אותנו בכתבתם לפורומים בהם ידברו על תקיפות מיניות, וינסו להבין את הנקודה שקוטלר נראית מרוצה מאוד מכך שהצביעה עליה – אי-הנהירות הקיימת בציבור כלפי חוק הטרדה מינית.

פורום ראשון: סדנא בנושא תקיפה מינית שנערכה לעובדי עיריית ראשון לציון. מתחילים בצילום ההצגה שהוצגה להם, בו עובדת שהותקפה על ידי הבוס שלה, מבהירה לו שמה שאירע ביניהם הוא תקיפה מינית. קטע קצר, וממנו עוברים לדיון עם הקהל, דיון שכולל בתוכו את כל הסטיגמות המוכרות. עד כאן, צפוי. אך מה יהא על אותה סדנא, אם המנחה אותה מדברת על נשים באופן הבא: "האמת היא שגם עובדת שנראית על פניו שהיא מאוד מעוניינת אפילו היא יוזמת את זה והיא מתנהגת בפריצות – האחריות היא אפס עליה, ומאה אחוז אחריות על הממונה". לכאורה אין על מה להתלונן, מלבד העובדה שעצם השימוש במילה "פריצות", יש בה כבר כדי לבקר את אותה עובדת, ואת סגנון לבושה. החטא עליה, גם אם מנחת הסדנא מנסה לשכנע את הקהל שמשפטית היא לא נושאת בשום אחריות. אין פלא שהקהל לא ממש משתכנע.

בחזרה לקוטלר וויס, באותו קפה בים, קוטלר ממשיכה להיות מודאגת, מודאגת מכך שאנשים היום הלכו לאיבוד. הרבה פחות מודאגת, מכך שנשים לא חדלות מלהיות מוטרדות ומותקפות מינית. וייס מנסה להסביר לה שזוהי היצמדות לנקודה ומינורית ביחס למציאות שבה חיות נשים, ומעביר אותנו לשלב הבא בו השחקנית אורנה פיטוסי מגוללת את העדות שפרסמה זה מכבר בעמוד של אחת מתוך אחת מול המצלמה.

העדות של פיטוסי קשה. היא מתחילה בתיאור תקיפות מיניות שעברה, היא מתפרקת באמצע, ומסיימת בחייה כיום, עת היא מתארת מציאות יומיומית של הטרדות מיניות, כמו גם היעדר מוחלט של ביטחון, גם כשהיא כבר לא ילדה-נערה, גם כשהיא כבר שחקנית מוכרת. פיטוסי מבהירה את מה שכולנו יודעות – אין שום דבר בנו שיכול להפוך את הסביבה שלנו לבטוחה יותר. אל מול עדותה, קוטלר נותרת בעמדתה, "אני מכירה את אורנה פיטוסי וגם אני עברתי את שעברה וכמי שעברה את זה יש בלבול מאוד גדול של מה זה הטרדה מינית. מה שבעיניה הוא הטרדה, מה שהבחור אמר לה.. אומרים לי את זה ברחוב כל היום, וזה לא מפריע, זו מחמאה." על כך נאמר, תודה לך קוטלר על כך שאת מהווה עבורנו את האומדן, שכן כנראה שהשאלה אינה, "מהי הטרדה מינית?", כי אם "מהי הטרדה מינית בעיני אושרת קוטלר?".

לקראת המעבר לשלב הבא קוטלר מסמנת את הסכנה, "הפכנו 50% מהאוכלוסיה לאנסים בפוטנציה!", ועוברת בטבעיות לפורום גברים שיושבים עם קוטלר בבר, באותה הנינוחות של הים. הם לא יודעים מה מותר ומה אסור, הם לא יודעים מה אומר החוק, שתלוי במקומות העבודה, אך שמעולם לא טרחו לקרוא אותו. אך כעת, עת קוטלר לצדם, היו בטוחות שהם יוכלו קצת להירגע, כי איך אפשר שלא כשחלק מהראיון הוא התבדחות על כך שאחד מהם לא הסתכל לקוטלר על המחשוף כבר 10 דקות. אם לא די בשיח הזה, אז כדי לסיים יפה, פנתה קוטלר לברמנית שעבדה באותה עת, ושאלה אותה, האם מפריע לה שהלקוחות שלה מסתכלים לה על החזה. כך, מול מצלמה, ולצדם של לקוחות שמרכיבים את משכורתה, דרשה קוטלר את האמת מן הברמנית. אין זה מפתיע שזו תאמה את השקפתה של קוטלר, שיכלה לשוב לים מרוצה ונינוחה.

צילום מסך, נענע10

הפורום הבא היה פורום של נשים שעמן דיבר וייס (עובדה שהיה בה לשמר את התחכום המדהים של הכתבה, עת האישה היתה בעד גברים, והגבר בעד נשים – קסם!). הקלישאות, בשיחה זו, ממשיכות להישפך כמים, אך מבהירות שוב ושוב, שלכל אישה הגבולות שלה, ואין בכך כדי להעיד על גבולות חוק ההטרדה המינית, אך כן, יש נשים – כך מסתבר מן הפורום – ש"מחמאות" אינן מחמיאות להן, כי אם מביכות אותן, מטרידות אותן.

נקודה אחרונה לסיור המוחין המסעיר והמקצועי של הכתבה הוא בית המשפט, וממנו יוצאים לחלק הבעייתי והמסוכן ביותר בכתבה, ראיון עם יצחק חיון, שזוכה מחמת הספק מאשמה בהטרדה מינית, וזאת על אף שהשופטת מציינת בפסק הדין את עדותה של המתלוננת כאמינה, ואילו את זו של חיון כלא אמינה. בכתבה מוצג חיון כגבר שנעשה לו עוול, שחייו נהרסו, משום שהוגשה נגדו תלונת שווא. צריך לראות את הקטע הזה כמה וכמה פעמים כדי להבין כמה ערפול הושם עליו. חיון יושב ובוכה למצלמה, על כך שחייו נהרסו, שעבודתו נלקחה ממנו, וזאת למרות שיצא זכאי. ולא ברור, הכיצד, הכיצד אדם שיצא זכאי איבד את עבודתו בגין תלונת שווא?

קריאה של פסק הדין מבהירה במה דברים אמורים. אך האמור אינו רלוונטי, כי ישנו קו לכתבה, ואותו צריך להציג במגמתיות הראויה. לכן, כנראה, לא מצאו לנכון בשום שלב בכתבה לפנות לדוגמא לכותבת חוק הטרדה מינית, עו"ד אורית קמיר, או לאשת מקצוע מן התחום שתבהיר אותו. לכן גם לא טרחו לציין שאחוז תלונות השווא עומד על 2%, ואינו שונה מכל תלונה בכל נושא אחר בעניין זה.

הכתבה של אושרת קוטלר היא כתבה מסוכנת, כתבה שעניינה אינו הבהרת החוק והנהרתו, כי אם התעללות, abuse במילותיה, בחוק הטרדה מינית, ולקיחת השיח הציבורי שנים אחורה, עת כתבת "תחקיר" בערוץ 2 נתנה לכל המעוניינים להמשיך ולחוות את דעותיהם על גופן של נשים בפני אותן נשים, את הלגיטימציה לכך. כי הרי, אם לא די ששמו בכתבה אישה שתצדד בגברים, ואישה שמצהירה על עצמה כמי שמעודדת נשים להתלונן, אז גם הובהר – יותר מפעם אחת – כמה נפלא הוא עולם בו "מחמאות" נזרקות לעברך ברחוב על ידי זרים. אם זה נעים לקוטלר, זה בטח נעים לכלל הנשים. זה המסר של הכתבה הזו, ועל כן – בין היתר – קמה הדרישה של קרן בר יהודה וגל שרגיל, שערוץ 10 יתנצל על דבריו, שיבהיר שלא בתלונת שווא עסקינן, כי אם בתלונתה של אישה שנמצאה על ידי השופטת אמינה, ושהנאשם בה זוכה מחמת הספק. דמעותיו אינן נוגעות לתחושת חוסר הצדק שחש אדם שהואשם לחינם, כי אם לכך שגילה שאינו יכול לאמר ולעשות ככל העולה על רוחו.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה