בלי המילה "אסור"

שערותיי סומרות בכל פעם שאני שומעת מושגים כמו "אסור לך" או "מותר לך" "ילד טוב" או "ילד רע". כאשר אנחנו פועלים כשליטים רודנים בממלכה, אנחנו מאבדים קשר עם הילד

24/07/2013
שלי פרץ קבלו עדכונים משלי
  • RSS

אני עומדת בתור בסופר-פארם. לפני אישה. לצידי ילד כבן שנה וחצי מחטט במדפי הממתקים. זהותה של אמו עודנה בדויה בעיני. ואז אני שומעת צרחה שמקפיצה אותי ממחשבותיי העמוקות (בענין איזה מבצע יותר כדאי לי בחיי), "אסור!!!! אסור!!! תתרחק משם, יהלי אסור לך!!!!!!!!!!!!" התינוק נכנס למצב שוקיסט. מביט באמא. (רוצה לבכות, אבל זה נראה לו כנראה מאוד מיותר). ושוב מביט במדף המסטיקים המפתה. "אסור אמרתי! בוא הנה מיד!" היא קוטעת כל ספק אחרון שנותר בעולל.

כן אנחנו ההורים המודרניים אנשים סופר עסוקים, סופר עייפים, סופר חשובים, סופר פארם. ויש לנו הרבה תירוצים למה מותר לנו לפרוק זעם מהיר ועצבני בלי להיות מחויבים לתת לאף אחד דין וחשבון. ואם מישהו יחליט להעיר לי על התנהגותי הבוטה, הרי על כל מילה שלו, יש לי 5 כתבות, 8 מחקרים, ו - 200 חברות טובות, שמגבות אותי ש"מותר לי" לנהוג כך, כאישה מודרנית, קרייריסטית, מולטיטאסקית, שחוקה סטטיסטית.

"אסור לך" זה משהו שאומרים לכלבים

אני מצטערת להיות הפארטי פופר השכונתית, אבל הילדים שלנו לא מבינים גדולים בתארים. הם מבינים ברגשות. והם נבנים על ידי רגשות חיוביים, ופידבקים טובים מהסביבה. ואי לכך שערותיי סומרות בכל פעם שאני שומעת מושגים כמו "אסור לך" או "מותר לך" "ילד טוב" או "ילד רע". כאמא לשלושה צעירונים, אני מבינה היטב את כובד משקלם של החיים על גבנו, ההורים, ומבינה גם את הדחף להכניס דברים לשליטה כמה שיותר מהר ובכמה שפחות מהלכים. וגם אני פועלת לא פעם באופן שיותר מתאים ל"זינה הלוחמת" מאשר לאמא רכה ומכילה.

אבל את האמת, שמראה לי שגם אני לעיתים עושה טעויות, שלא לומר נזקים, אני לא יכולה להסתיר מעצמי. בכל יום אני מגלה גם מתוך החויה האישית שלי, וגם מתוך התבוננות באלה שסביבי, שכאשר אנחנו פועלים כשליטים רודנים בממלכה, אנחנו מאבדים קשר עם הילד הזה, הרך, שנמצא מולנו. בלי לשים לב אנחנו מערערים את הביטחון שלו, מטשטשים את הרגישות הבריאה שלו, פוגעים ברגש שלו, ובעיקר לא מאפשרים לו לצייר את הגבולות הנכונים מתוך התבונה הטבעית שקיימת בו.

כן עד היום לא פענחתי עד הסוף את המושג "גבולות" שפסיכולוגים נורא אוהבים. ורואים בו את הדבר הכי חשוב בערך בחיי הילדים. לא מבינה אותו עד הסוף. והרבה פעמים יש לי תחושה, שכל ענין ההגבלות המוחלטות האלה, בדרך הקצרה הזאת של איסור מוחלט, זה מסוג הדברים שטובים להורים, אבל לא הכי טובים לילדים.

גם אני מוצאת את עצמי ברגעי מצוקה אומרת בטון אסריטיבי תקיף: "אני לא מרשה!" אבל משהו בי מרגיש שסתם פעלתי הרגע מתוך חולשה. לא דייקתי בתגובה כמו שאולי הייתי צריכה. לא לקחתי את ההזדמנות ליצור קשר יותר בוגר עם הילדים שלי. כי בתוך תוכי אני מרגישה שהורה אמור לספק לילד שתחושה ש"אני אתך" ולא "אני נגדך". תחושה ש"אני אוהב אותך ומוכן לעשות הכל למענך אבל כביכול יש תנאי חיצון שלא מאפשר". אחרת הוא יראה בי סתם שוטרת מעיקה. בקיצור, הייתי רוצה  שהילדים שלי ידעו לכבד את מה שאני אומרת, אבל לא בתור יס-מנים מאולפים.

כאשר ילדיי עטים על מדפי הממתקים, למשל, בשלב ראשון אני מרשה. מה יש, שייגעו. מה רע?

אם הידיים שלהם מאבדות שליטה ורוצות לפתוח את הממתק, אני מסבירה ש"זה מלא סוכר, וזה הורס את השיניים (גם סוכרזית זה לא להיט), ולא כדאי לאכול הרבה ממתקים, וזו הסיבה שגם אני אוכלת יותר פירות ופחות ממתקים אפילו אם בא לי נורא. ואם הם רוצים משהו אחר טעים, נחשוב ביחד מה מתאים".  ואז יש השהייה. אם הם ממש רוצים לפתוח, אני פשוט פונה לקופאית בשקט ואומרת: מירי תוכלי להסביר לילדיי למה לא פותחים ממתקים מהמדף? בתקווה שהיא תאמר משהו כמו: "את הממתק אנחנו לא פותחים, כי לא שילמתם עליו. ובחנות יש כללים שתחילה משלמים ורק אחר כך פותחים".

בדרך כלל ההתערבות של הקופאית תצליח לעורר בהם הרגשה לפחות זמנית, שיש פשוט כללים, שאותם מקיימים. ככה מירי עושה את העבודה שלי. למה לא, הרי עמדתי בתור חצי שעה. מגיע לי קצת עזרה. ועכשיו אני צריכה לספק להם את ההבטחה, אז אנחנו מקנחים באיזה תפוח או ענבים.

בסופו של דבר, אנחנו רוצים לראות שהם נהנים מהחיים. והאושר של הילד שלי, זה שאני אפשר לו להכיר את העולם, לחקור. ועל ידי המחקר הפרטי שלו שיפתח רגישות עמוקה לכל מה שסביבו וידע איך הכי נכון להגיב אליו, איך להפעיל אותו וממה להשמר.

אז אם כל זה לא עוזר, נשארת לי ברירה אחרונה. רגע לפני שאני מגיבה, אני פשוט משתדלת לשים את עצמי במקומו, או במקומה, ולחשוב איך הייתי מרגישה. אפילו שעברתי את גיל שנתיים, אני עדין זוכרת היטב, מה זה אומר להיות ילדה. ואגב, גם אתם זוכרים.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה