דברים שצריך להספיק לפני הטיסה

הילה אלפרט מסתובבת עם ריסים מודבקים, נפגשת לדייט לילי עם שרימפס בפיתה ולא זורקת בדלים על הרצפה

26/08/2010
הילה אלפרט קבלו עדכונים מהילה
  • RSS
» מאפרה אישית. צילום: מהאתר של מיכל נגרין

מאיה שכחה עליי את הריסים שהדביקה ונסעה לסרי לנקה. ארוכים ועבים, כמו פריט מהעיזבון של מרילין מונרו, הצמידה אותם למקום ממנו צומחים הריסים שלי, ציירה אייליינר בשחור כבד, כתום-אדום לשפתיים, ואספה לי את השערות. "את נראית מדהים", זרקה לי כשנגמרו הצילומים, "את חייבת לארגן איזו יציאה עם הלוק הזה. בלי למחוק כלום בבקשה", אמרה ורצה לתפוס מטוס. עכשיו היא תופסת גלים באוקיינוס ההודי, ואני יושבת בטיסת צ'רטר, לא מגלה לכם לאן, עם עיניים נפוחות.

שרימפס בפיתה

אז בערב יצאנו יחד, הלוק ואני, הלכנו לאברקסס לפגוש את משה, שנתן את כל השנה האחרונה לעבודת דוקטורט על מוזיקה קובנית, ואת בריאן היפה, שעוד מעט חוזר ללונדון. הרמנו לחיים ועוד פעם, מוזיקה מצוינת ניגנה את הערב, ואני לפתתי את הפיתה שרימפס שמגיעה מהמטבח של אברקסס צפון: בתוך בטן חמה ורכה שרק יצאה מהטאבון מתמסרים שרימפס שנשלקו לרגע לרוטב איולי עז טעם, ואיתם פלפל חריף, פרוסות עגבניה שהעסיס שלה זולג, נספג בבשר הפיתה, שעה שזרעיה הקטנים, המרירים, מתגרים במתיקות הסרטנים. בחיי שהעגבניות אצל איל שני משתדלות יותר.

מעשה הפיתה בשרימפס של שני הוא מבריק וטעים בטירוף, אבל הוא לא לבד. מלכת הרחוב נכנסה לאולמות האוכל, והיא מקבלת כבוד גדול במסעדות. במחניודה מגישים אותה עם שקדי עגל, ביועזר בר יין היא מחבקת צוואר חזרזירה. שפים גילו את המגע הרך, והם מתקשים להתנתק. יצאתי משם עייפה בטירוף, וטראח נרדמתי עם כל הצבע על הפנים. בבוקר קמתי עם צניחת ריסים, והנה אני, בעיניים נפוחות מדבק ריסים ואייליינר שחור, יושבת במטוס, מוכת געגועים לפיתה, מסביבי חבורת צליינים רוסים ואני מבואסת שאיבדתי את המאפרה שהיתה לי בתיק. מדובר בשטות, אבל אני קשורה אליה נורא.

לא לאפר על הרצפה

זו מאפרה קטנה, מזכירה רימון יד פחוס וקטן. גופה מתכת מצופה פלסטיק מוזהב, עטוף מדבקה עליה מצוירות ילדות עם עור חלב ולחיים סמוקות, שמתרוצצת באוויר פתוח, נקי מעשן, בין פרחים ופרפרים. בצד המאפרה יש כפתור קטן שאם לוחצים עליו - הופה! קופץ המכסה, נפתח לוע מאפרה, ואז מכניסים את הבדל הבוער, סוגרים בחזרה, ולאט לאט נחנקת הסיגריה תחת ילדה בשמלת מלמלה, עד שנגמר כל חמצן ריאותיה.

מאז שגיליתי את המאפרות האלה בחנויות של מיכל נגרין כל הזמן לוקחים לי אותן. הזמר דלוק עליהן אש וכבר קניתי לו שלוש, הצייר גם הוא רצה, וגם אחי מניו יורק. כולם גדלו בקיבוץ, ואני חושבת שזה אולי עניין של קיבוצניקים, לא לכבות סיגריות על הרצפה. גם מיכל נגרין גדלה בנען. כולנו גדלנו תחת העיניים של האחראים על הנוי. אסור לדרוך על הדשא, אסור לקטוף, ובטח שאסור לזרוק לכלוך על הרצפה. ניסיתי לקנות אחת בחנות של נגרין בשדה התעופה, אבל המוכרת אמרה שכבר מזמן אין להם כאלה. שם אפשר למצוא מלא בגדים עם נצנצים. זה מה שהרוסים קונים, הם אלה שמשלמים, ואין להם שום ענין בילדה שרוצחת סיגריות.

מתוך הבלוג הילה אלפרט באה ליהנות.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה