ריח דבש וריח מנטה

ביום הראשון של כיתה א' שרית סרי התנדבה במרץ למקהלה, אבל בטקס היום היא שכחה ללבוש כחול-לבן. אוי לבושה!

21/07/2013
שרית סרי קבלו עדכונים משרית
  • RSS
» הסולו שלי! סרי והוריה

ממרחק הזמן והחוויה שלי כאמא למדתי להעריך את המושג 'שכונה'. בתי למדה בבית ספר אינטגרטיבי שהתלמידים מגיעים אליו בהסעות מכל קצוות העיר – והחברויות שנרקמו לה היו בעיקר עם חברות וחברים שגרים רחוק מאיתנו. אז גם אם בתקופת ביה"ס היסודי שלה שימשתי כנהגת חברת הסעות – עדיין התדירות בה היא ראתה את חבריה הייתה מועטת ביחס למקום בו אני גדלתי.

מעבר לכך שכל ילדי השכונה בילדותי הלכו לאותו גן רחל ואח"כ לטרום-חובה בגן שרה, היה משהו מנחם ומרגיע בידיעה שלכיתה א' (בי"ס 'התחיה'  בבת-ים) אמשיך עם אותם חברים מוּכרים, כך שסף ה"חרדה" - כמעט ולא היה קיים (חרדה - מילה לא מוּכֶּרת בסוף שנות השישים – פעם סתם קראו לזה 'פחד').

מה שכן היה זו התרגשות גדולה ואי יכולת לישון בלילות של סוף אותו חופש גדול... אבל הידיעה שאהיה עם הילדים מהשכונה – הייתה בפירוש מרגיעה.

סבא יעקב קנה לי תיק מלא בספרים ומכשירי כתיבה – "ככה זה ילדי המשכנתות" הוא אמר. סבתא טובה קנתה לי סט 'תלבושת-אחידה' עם סמל ביה"ס... וכל המשפחה התרגשה לקראת הנכדה הראשונה שעולה לכיתה א'.

*

בתום היום הראשון ללימודים, שאלה המורה רבקה: "מי מהילדים רוצה להיבחן למקהלה?" - מיד הצבעתי, נבחנתי, התקבלתי ושמחתי עד לב השמיים כי כל כך אהבתי לשיר. איתי במקהלה היו ילדים מכיתה א' ועד כיתה ח' והיה כיף, מסקרן ומפחיד בו זמנית להיות עם "הגדולים".

במשך חודשיים, בכל יום בתום הלימודים התייצבנו כל ילדי המקהלה לחזרות לקראת הטקס של בוגרי עבר של ביה"ס, כאלה שבדיוק התגייסו לצבא או כאלה שכבר השתחררו -  ביניהם היה גם הדוד האהוב שלי רוני – לכן הוזמנו גם הוריי להופעה.

המורה רבקה לימדה אותנו שני שירים לכבוד הטקס: השיר הראשון היה 'פזמון ליקינטון' – ואני מודה שבעשרות השנים שעברו בכל פעם שאני שומעת את השיר הזה מתגנבת לחלוחית לעיניי. זיכרון ילדות מתוק מלוח.

השיר השני היה 'ריח דבש וריח מנטה' (וזוכרת שצחקנו מהמילה 'מופזה' – כי לא הבנו אותה) וקיבלתי לשיר בית שלם – סולו:

וְגִיּוֹרָא מַה יִּהְיֶה הוּא?
הוּא יִבְנֶה אֲוִירוֹנִים
טַיָּסִים אֵלָיו יָבוֹאוּ
לְהַמְרִיא לָעֲנָנִים
וְיָעֵל וְיָעֵל
בַּפָּרוֹת תְּטַפֵּל
רַפְתָּנִית תִּהְיֶה יָעֵל

וכולם... בפזמון החוזר: ויעל ויעל.... וכו' וגו'...וכיו"ב.

אז נכון שגיורא לא הפך לטייס ויעל לא הפכה לרפתנית – אבל הערב ההוא אותת על  'בעיית קשב וריכוז' קלה ולא מאובחנת  - עוד מושג שלא היה קיים – פעם קראו לזה 'מפוזר' או 'מופרע' . והרי 'מופרע' הוא בסך הכל מי שמפריעים לו. או בעיית חרשוּת זמנית.

*

"עיניים אלי! כל הילדים ששרים במקהלה, לא לשכוח: טקס הבוגרים של ביה"ס מתחיל בשעה שמונה, נא להגיע בשעה שש לבושים כחול-לבן" – כך אמרה המורה רבקה שגם ניצחה על המקהלה.

הטקס הזה נחרת בי משתי סיבות: האחת – קיבלתי את ה'סולו' הראשון בחיי והשני: משום מה אני שמעתי שהיא אמרה להגיע בלבוש "הכל לבן".

את הטעות גיליתי בשעה שש וכמה דקות כשראיתי שכל ילדי המקהלה הגיעו ב'כחול-לבן' ורק אני. נו, טוב... היה בכי והייתה ריצה מבוהלת הביתה כדי להחליף את הבגדים (איזה מזל שביה"ס היה קרוב) – היו דפיקות בדלת וצלצולי פעמון מחרישים וגילוי שאבא ואמא כבר לא בבית (טרום עידן ה'ילדי-מפתח') – הם כבר יצאו אל הטקס כדי לראות אותי על במה בפעם הראשונה.

למזלי אמא של רחלי השכנה-חברה שמעה את הבכי, הדפיקות והצלצולים, חיבקה ולקחה אותי אליה הביתה, הלבישה אותי בחצאית כחולה והספקתי לרוץ בחזרה לאולם ולהצטרף למקהלה.

בסוף הערב אימי רצה לקראתי בדמעות האהבה המפורסמות שלה. לא הייתי צריכה להסביר לה כלום – היא ידעה ב ד י ו ק איך יצאתי מהבית ומה לבשתי.

בכיתי אל חיכה את הבכי הכי משחרר שידעתי כילדה ועיצב אותי אל זיכרון אחד חזק שלכל בעיה,  גם אם היא נראית אימתנית ועצומה בגודלה, מאיימת ומשתקת  - יש פתרון וישועה מפתיעה.

שלום כיתה א' ותודה על הזיכרון הזה.

>> לתרומת ילקוט לילד שאין לו, סמסו עכשיו 5656 ותרמו 10 שקלים.

>> לאתר עמותת צמאון




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה