למה ארשום את בתי לחוג להגנה עצמית

"היא מעדיפה יצירה, אבל אני מרגישה שזו חובתי ההורית, הפמיניסטית, וגם דרך להרגיע את החרדה המתמדת. אנחנו בתקופה מותקפת מבחינת הבטחון האישי שלנו, והיא הולכת ומחריפה"

02/07/2013
ריקי כהן קבלו עדכונים מריקי
  • RSS
» להרביץ בחזרה לבנים בהפסקה (צילום אילוסטרציה, thinkstock)

החופש הגדול גדול כבר כאן, הוא יימשך כשלושה חודשים עם כמה ימים סמליים שלהם בבית הספר בספטמבר. זה הולך להיות מסע מאתגר, אבל השנה הבאה כבר דורשת תשובות בקשר לכמה נושאים, ואחד מהם הוא החלטות על חוגים.

החלטתי לאחרונה, שעם כל הכבוד לדמוקרטיה ולרצון הילדים, אני אכתיב לביתי בת השבע בקירוב, להירשם לחוג כלשהו לקרב מגע/הגנה עצמית. הילדה לא מתלהבת, היא מעדיפה למשל את העולם היצירה, אבל אני מרגישה שזו חובתי ההורית, הפמיניסטית, וגם דרך להרגיע את החרדה המתמדת. אנחנו בתקופה מותקפת מבחינת הבטחון האישי שלנו, והיא הולכת ומחריפה.

הדף הזה בפייסבוק, שבו נשים מספרות על הטרדות שעברו, בשמותיהן ותמונותיהן, מציף את הנשמה בבהלת אין אונים, תחושת חוסר מוצא. האם גורלה של ביתי להיות מותקפת הוא עובדה דטרמיניסטית? לפחות אתן לה כלים להילחם.

עכשיו נפער מרחב הורה-ילד ביני לבינה שבו צריך להסביר, לתווך, למה אני כופה עליה משהו שהוא בניגוד לרצונה (ובמונחים האחרונים יש אירוניה גדולה, אני יודעת). איך לעשות זאת מבלי להבהיל, לזרוע בה פחד מהעולם וכל הגברים בו? את הסיבות לצעד הזה, שבו היא לא ממש חפצה, אני אצטרך לפרט לה בעדינות ובסינון כפי גילה.

כרגע, התירוץ היא שתדע להרביץ בחזרה לבנים בהפסקה. המניע הבלתי נסתר שלי הוא כמובן למנוע את היותה חלק מסטטיסטיקה, לתת לה כלים לא להיות קורבן, אבל הדיאלוג חינוכי הזה מורכב כל כך, שלפעמים אני מתגעגעת לפשטות של "אל תיקחי סוכריות מזרים". ואגב, הייתי בת 6 בערך כשרוכלים הציעו לי סוכריות בתמורה לכך שאעלה לעגלה שלהם, התושייה שלי כילדה, לסרב, להציל את נפשי, לא נמחקו מזכרוני המתעתע. אולי אמא שלי כן עשתה משהו טוב.

ויש לי גם בן, בכור, בן 11, שגם איתו צריך לדבר על הדברים האלו. וכאמא לבן ובת, אני חסרת אונים ומבולבלת בקשר למסר שצריך לעבור לכל אחד מהם בתקופה הזו בנושא הגוף שלהם. נכון, הייתי רוצה שהאג'נדה הפמיניסטית שהם נחשפים אליה תהיה חלק בלתי ניתן לערעור אצל שניהם, אבל גם אחריות אישית היא עניין מתעתע.

עצוב ומכעיס שאין לממסד דרך להנחיל את דרך ההתמודדות באופן נאור להורים. ועוד יותר מבלבל ומטריד הפחד להיות אם לבן מקרבן. המחשבה כל כך מבעיתה, שאי אפשר להתמודד איתה, בטח לא להכניס אותה למערכת בצורה שתאפשר מסר בריא וחינוכי. חוץ מזה, שעוד לא שמעתי על חוג לבנים המתקשר להם את ה"לא זה לא", ומערכת החינוך, כרגיל, בתרדמה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה