נישואים אזרחיים, לא רק להומואים ולסביות

בעוד שבארה"ב מתקרבים לאשר לזוגות גייז להתחתן, כאן בישראל עדיין אין נישואים אזרחיים לאיש. המאבק חייב לעבור גם לזירה ההטרוסקסואלית, כדי להוציא את הרבנות מחיינו

01/07/2013
לינדה ששון קבלו עדכונים מלינדה
  • RSS

בשבוע שעבר התרחש תקדים היסטורי ובית המשפט העליון בארה"ב קבע שהאפליה בחוק כלפי זוגות חד מיניים – אסורה ובעצם הכיר בזכותם של הומואים ולסביות להינשא ולזכות בהטבות שמקבלים זוגות נשואים הטרוסקסואלים. השמחה, ההתרגשות והתחושה ההיסטורית שתוקן כאן עוול, בהחלט מחממות את הלב, אך בישראל אנו נמצאים ונמצאות במרחק משמעותי לא רק מתיקון העוול כלפי הקהילה הגאה, אלא כלפי כל אחד ואחת מאיתנו.

לחיות בישראל, פירושו להכניס את הממסד הדתי והרבני לתוך חיי היומיום שלנו: החל מטקס ברית המילה, דרך טקסי החופה והקידושין, הטבילה במקווה והדרכת הכלות כתנאי לנישואין.

גם בגירושין, הבירוקרטיה הרבנית נשארת עימנו, מלווה אותנו כמו צל מעלינו: טקס הגירושין מבזה וחובת פתיחת התיק בבתי הדין הרבניים שידועים בשובניזם. גם זוגות שנישאו בנישואים אזרחיים, יהיו חייבים לעבור דרך הממסד הרבני על מנת להתגרש. חרף הניסיון של רבני צהר להנגיש את היהדות, להפוך את חווית המשתמש בה לנעימה ולכזו שמדברת לכולן וכולם בגובה העיניים – הניסיון הזה לא מצליח. הוא רק מנסה לצבוע בצבעים יפים וחיצוניים בניין השבור מבפנים.

לאלו יש להוסיף את העובדה כי לכל רשות מקומית יש מועצה דתית וכמובן יש את רבני הערים, שכהונתם לא נקצבת (אין אף תפקיד ציבורי בישראל, כולל שופטים שהמינוי הוא לכל החיים). לבירוקרטיה הרבנית, כמו להתעקשות המסורתית על שעון החורף המוקדם, אין שום קשר לאמונה דתית, להיפך.

יש מדינות שידועות בהפרדתן של חוקי הדת והבירוקרטיה הרבנית לבין המדינה והחיים האזרחיים. בארה"ב, בקנדה, באוסטרליה וגם בצרפת, יש פולחן דת ויש הכרה בנישואין אזרחיים או דתיים, אלו לא גרעו מאומה מההליכה לבתי הכנסת או לכנסיות ולמסגדים, רק הפרידו בין הכוח הפוליטי של הרבנים ומוסדות הדת לבין הזירה הציבורית. אמנם המירוץ לרבנות בעיצומו ולפי כמות הדיווחים, ניתן היה לחשוב שהתפקיד הכי חשוב בישראל הוא הרב הראשי, אבל לא כך הוא.

כל סקר שנעשה בשנים האחרונות מוכיח כי הישראלים והישראליות התחזקו באמונה הדתית ובאותה נשימה מעדיפים אורח חיים המנותק מהבירוקרטיה הרבנית. ביטוי לחוסר האמון בבירוקרטיה הרבנית, ניתן לראות בסוגיית הארכת שעון הקיץ. בשנה שעברה ניטש מאבק על הארכתו של שעון הקיץ ושר הפנים דאז, ישי (ש"ס) קבע כי הוא לא יוארך. דעת הקהל בישראל סברה ההיפך, מאות אלפים חתמו על עצומה ורק לאחרונה, שר הפנים הנוכחי, סער (ליכוד) העביר תיקון לחוק, האריך את שעון הקיץ והעולם לא התהפך.

טקס החופה היהודי שבא לחגוג אהבה, מחויבות, היכרות וקבלה של זוג, הוא טקס מרגש מאוד, חרף התנהלותו הבעייתית  (שטר הקניין שבא לביטוי בכתובה, העובדה שרק החתן מברך על כלתו וכיו"ב). הידיעה שדורי דורות לפנינו אמרו את אותם הדברים ובירכו את אותן הברכות, יש בה כדי ליצור חיבור לזהות לאומית ואפילו היסטורית.

הטקס הזה שכה טעון במשמעויות ובהיסטוריה, עדיין מצריך חידוש והתחדשות, התאמה לאופי הזוג שמתחתן ולאהבה הזוגית הייחודית של הזוג בין אם הוא הטרוסקסואלי או גאה.

בימים אלו, לוח השנה היהודי מזכיר שאנו בימי "בין המיצרים" הימים שמתחילת המצור על ירושלים ועד שנחרב בית המקדש. אני מזכירה שבית המקדש, שהיה המרכז הרוחני היהודי, נחרב על שנאת חינם והשימוש במשרות הרבניות, כמו משרת הכהן הגדול – היו שימושים פוליטיים.

פסיקתו של בית המשפט העליון בארה"ב מוכיחה לנו שסדר היום שלפנינו צריך להיות לא רק מאבק על נישואין חד מיניים, אלא על הזכויות של כל אחד ואחת מאיתנו לחיות באמונה הפרטית שלה ושלו, להאמין במה שנרצה "איש באמונתו יחיה" משוחררים מכבלי הבירוקרטיה הרבנית, מבלי שהמדינה תקבע עם מי מותר לנו להתחתן אם בכלל.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה