אני חולת נפש

"הפרעת אכילה מוגדרת מחלת נפש בלקסיקון הרפואי ולכן זה הופך אותי לכזו. תמיד הייתי כזו, לפעמים אני מרגישה כאילו נולדתי לזה". סיפורה המצמרר של דנה ש., על התמודדות שלא נגמרת

01/07/2013
דנה ש. קבלו עדכונים מדנה
  • RSS

>> מתוך הבלוג DANASHP

זה מחמיא לי כשאומרים לי את זה, זה הופך אותי למיוחדת, אבל לא בזה עסקינן.

אני דנה, ואני חולת נפש. למה? כי יש לי הפרעות אכילה.

הפרעת אכילה מוגדרת מחלת נפש בלקסיקון הרפואי ולכן זה הופך אותי לכזו. תמיד הייתי כזו, לפעמים אני מרגישה כאילו נולדתי לזה. מתת-משקל בגיל 6, פרחתי וצמחתי וההורמונים של גיל ההתבגרות הארור לא תרמו את שלהם ונראיתי כמו דג אבו-נפחא עם לחיים שאיימו לכסות לי את העיניים. ילדת כאפות עם משקפיים, גשר, ושומני צד. פאק, אני קלישאה. רציתי להיראות כמו כולן, להיות חלק מחיים רגילים אז אמרתי "יאללה, תעשי עם עצמך משהו".

זה התחיל מבולימיה.

המשקל ירד אבל לא מספיק מהר. אז החלטתי להפסיק לאכול. מילדה שיכלה לאכול כיכר לחם שלמה בעצמה ירדתי לתפוח ביום ומים. מלא מים. בלקסיקון הרפואי זה נקרא אנורקסיה. הייתי חוקרת את האינטרנט וגולשת באתרים מחרידים שנקראים "פרו אנה", קיצור לפרו-אנורקסיה. אתרים שמלמדים אותך להיות אנורקסית – ממאכלים מרזים, כלה בכדורים משלשלים ועד שיטות כמו לשתות הרבה קפה, להתחיל לעשן כי זה מדכא את הרעב, ללכת עם גומיה על מפרק היד ובכל פעם שאוכל צץ במחשבה – להצליף בה. ככה האוכל יהיה מקושר לכאב וידכא את הרעב. היום אני נחרדת, פעם זו הייתה הדרך שלי לקחת שליטה על עצמי.

המשקל נשר, מצאתי לי חבר, מחמאות מכל עבר, חיי הזוהר ממש. לא יודעת להגיד לכם כמה פעמים התעלפתי, המחזור הגיע ולא הגיע, הייתי אפורה, חיוורת, עייפה, הברזתי מבית הספר רוב הזמן כי פשוט לא יכולתי להתעורר אבל בעיקר הייתי עצבנית. רעב הופך בחורה לכלבה רצינית.

כשהגעתי לגיל 17 המשקל פחות או יותר התייצב, אבל צה"ל לא רצה אותי כי הוא לא יודע איך להתמודד עם הפרעות אכילה. ערערתי על הפטור שנתנו לי והתגייסתי. בצבא התנפחתי חזרה. נהיו לי ידיים של מייק טייסון וכרס של רד-נק. קלישאה, כבר אמרתי. היום אני בת 25, הייתי באינספור דיאטות, אינספור ימי צום שלא קשורים כלל ליום כיפור, אלפי ימים בלי להכניס פירור לפה ולחילופין אלפי ימים בהם הייתי דופקת ביס בכתף של מישהו שמנמן מרוב שלא יכולתי לשלוט בעצמי.

"שינוי באורח החיים" כולם אומרים. "זה לא דיאטה, זה סגנון חיים" הם זורקים לאוויר, כאילו זה כזה פשוט. אני שונאת חדרי כושר. אני שונאת פריכיות, אני מתעבת שיבולת שועל, אני חושבת שבורגול הוא הסיבה לרוב מלחמות העולם. קשה לי. כל יום הוא מלחמה, כל יום. אני כותבת לכם כדי שתבינו – בשבילי אין דבר כזה אורח חיים בריא. גם אם פיזית אני במשקל הנכון – אני בחיים לא אהיה במשקל הנכון. אני תמיד יכולה להיות רזה יותר, אני אף פעם לא אוכל להסתכל על עצמי במראה, לא מחלימים מזה, הראש תמיד חולה.

העולם לא רואה אותנו כבני אדם, העולם רואה אותנו כמספר על המשקל. אנו נשפטים מדי יום עפ"י מידת המכנסיים ולא עפ"י האייקיו וזה קשה פי כמה למישהי שפשוט לא מסוגלת להשלים עם העובדה שהיא בחיים לא תהיה מידה 0 יותר. אני חכמה, אני צינית, אני חדה, אני לומדת ועובדת, אני מנהלת זוגיות מדהימה, יש לי כלבה ויש לי חברים נהדרים – וכל זה לא משנה כי כשאני מסתכלת במראה אני נחרדת.

אני שופטת את עצמי כל יום. כל היום. כל ביס שאני לוקחת משמיע את הקול המנוול הזה בראש: "באמאשלך? את באמת צריכה את זה? יש לך צלוליטיס למען השם. תאכלי סלט, בהמה". ואם זה הקול בתוך הראש שלי, אני אפילו לא יכולה לדמיין לעצמי מה אחרים חושבים.

והכי עצוב? אני שוקלת 58. אני 1.62 ס"מ ושוקלת 58. משקל בריא ותקין לכל הדעות, אבל רחוק ממשקל היעד שלי. מה משקל היעד שלי אתם שואלים? כמה שפחות. פשוט ככה. אני רוצה לראות עצמות בולטות על אף שאני יודעת כמה זה מכוער. אני אוהבת שרואים את הצלעות, את עצמות האגן, את עצמות הבריח. אני יודעת, זה מחריד, אבל ככה אני מחווטת.

כשתראו אותי בחיים לא תחשבו שאני במצב הזה. מלאת בטחון, כל הזמן צוחקת, על הנייר אני נראית אדם שלם, על אף שבפנים אני אדם מנופץ. אולי יום יגיע ואני אהיה בסדר עם עצמי. אולי יום יגיע והכוכבות בעיתונים יהיו במשקל שלא יגרום לי להרגיש אפס, ואולי אני אפילו, רחמנא ליצלן, אקבל את עצמי ואפילו חלילה אתחיל לאהוב את עצמי.

עד אז, שימו לב איך אתם מדברים ליד נשים (האמת שאת זה אתם צריכים לעשות תמיד, בכל נושא, על כל דבר). שימו לב איך אתם מדברים על משקל, תקפידו לעולם לא לגרום לה להרגיש רע – אתם אף פעם לא יודעים לאיזה מקום רע זה ישלח אותה ולכמה ימי רעב זה יוביל.

שימו לילדים שלכם, בנים ובנות כאחד. שימו לב לסימנים קטנים, תדברו איתם, תנסו לראות איך הם מרגישים עם עצמם. תנסו לגדוע את הבעיה כל עוד היא ניצן כי אחרי שהיא תכה שורשים – היא לעולם לא תעזוב. האזינו להם, תתמכו בהם, אל תכעסו כשזה קורה (בעיקר לא בחברה שלנו, ילדים הם חראות), תתמכו.

והכי חשוב – אל תשפטו. אנחנו עושות את זה מספיק בשביל כולכם.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה