חינוך ביתי - אמת ומיתוסים

להתראות כתה ז': אחרי 7 שנים בהן כל ילדיה של אבישג רבינר זכו לחינוך ביתי בלעדי, התאומים סיימו את כתה ז' בבית הספר. ועכשיו היא אפילו עוד יותר בטוחה באמת שלה

01/07/2013
אבישג רבינר קבלו עדכונים מאבישג
  • RSS

אני זוכרת עד היום את הרגע בו החלטתי שבאמת, אבל באמת, לא אשלח את הילדים שלי לכיתה א'. אני זוכרת איפה ישבתי (על הספה האדומה) על מה הסתכלתי (על העצים שנשקפו מבעד לחלון) ומה הייתה השעה (אחת עשרה בלילה). כשאומרים לי "איזה אומץ" אני מצטנעת "שטויות", אבל זה שקר. היה דרוש הרבה אומץ, רק שעבורי היה דרוש יותר אומץ לשלוח אותם לכיתה א'.

חלפו שבע שנים. שש שנים בהן היו בכורי (תאומים זהים) בחינוך ביתי ושנה אחת בה הלכו לבית הספר. רק שבמקום לא', עילי ויותם הלכו לכיתה ז' ובחרו להתחיל דווקא בבית ספר בעל אג'נדה הישגית.

אני זוכרת שבשנה הראשונה, ב2006,  כל אימת שנחלשתי באמונתי אהבתי לעלעל בכתבי ג'ון הולט, אבי החינוך הביתי ("איך נכשלים ילדים". מומלץ מאד). למרות שעם הזמן "התחזקתי" זה אף פעם לא נעשה באמת פשוט, תמיד היו לי תהיות.

ועכשיו, אחרי "כיתה א'" (ז') ולקראת "כיתה ב'" (ח'), אני יכולה להגיד שכל מה שהרגשתי היה נכון. לטוב ולרע.

אפשר לסכם את הדברים בכמה תשובות שעונות על השאלות הבסיסיות לגבי החינוך הביתי.

ילדים צריכים חברה

אמת. או חברותה או מתותא. אבל האם בית ספר הוא החברה שהם צריכים? חברה יכולה להיות גם אחים, גם קרובים מבוגרים או צעירים, גם שכנים וחברים לחוגים. דבר אחד שבית לא יכול לייצר הוא ארגון ענק כמו בית ספר. אבל לזה לא כל הילדים זקוקים ויש לזה תחליפים. תנועת נוער, קונסרבטוריון, חוג קפוארה. כל תחביב שמייצר סביבו חונטה רצינית. מסיבות שתלויות במבנה המשפחתי שלנו (דתי וחילונית) הבנים שלי מצאו את החונטה בסופו של דבר בבית הספר.

הילדים יכולים להשתגע משעמום בבית

אמת. הם גם יכולים להשתגע משעמום בבית ספר אבל את זה אתם לא רואים. אדבר על עצמי, כי להבדיל מבית הספר של ילדי, אני למדתי במקום דל להכאיב מבחינה אינטלקטואלית. בשנים הראשונות למדתי לבהות במורה ולחלום, אחר כך למדתי לדחוס לקודקודי שטויות שמעולם לא שרתו אותי בכלום. רק כשעזבתי את בית הספר (אחרי הבגרויות) התחלתי באמת ללמוד.

אף אחד לא אוהב ללמוד

שקר. אני אוהבת ללמוד. אולי גם אתם אוהבים ללמוד. לא כל דבר ולא קצת מכל דבר ולא מה שלא מעניין אותי. אותו דבר לגבי ילדים. מודה, חטאתי הרבה יותר מפעם בלנסות "לישר" אותם, שיתאימו כמו כולם. זה לא עבד. הסיבה לחטאי היא לדעתי העובדה שגם אני תוצר "מערכתי".

יהיה להם קשה להסתדר במסגרות

שטויות. אם יש להם בעיות התנהגותיות או "מסגרתית" אז יהיה להם קשה. אם לא, אז למה נראה לכם שהימנעות מאינטריגות מיותרות בשנותיהם הראשונות תהפוך אותם לבעייתיים? אם אתם מחשיבים חשיבה "מחוץ לקופסא" כ"בעייתיות" אז כן. אבל אם לא היו אנשים שחושבים מחוץ לקופסא לא היינו שומעים גם על המינגווי, איינשטיין ופיקאסו. עכשיו תחשבו בעצמכם...

איך הם יסתדרו בצבא?

חחח...תרשו לי לא לענות. בעצם כן אענה, יש ילדי חינוך ביתי שפשוט מטורפים על משמעת. כמובן, לא הילדים שלי. חוצמזה - הרי עד שהם יהיו גדולים לא תהיינה מלחמות!.

יהיה להם קשה חברתית

לא. לא יותר מלכל אדם שנקלע לשעות ארוכות במחיצתם של 39 אנשים בני גילו שהוא לא בחר. בעצם, כנראה פחות. בארצות הברית ילדי חינוך ביתי (כשני מליון) מבוקשים על ידי מכללות ואוניברסיטאות בגלל שהם חברותיים, לא מתעסקים באלימות, אלכוהול וסמים ומגיעים לתוצאות גבוהות במבחנים.

יהיה להם קשה בלימודים

מה זה השטויות האלו?!. אם יש להם לקויות יהיה להם קשה במקום בו הם מתקשים. אין ספק שלא הכול כדאי להזניח. אם אין להם קושי יהיה להם קל מאד ומי שמתקשה בתחום אחד יוכל להצטיין הרבה יותר בדברים בהם הוא מוכשר. פגשתי כמה וכמה ילדי חינוך ביתי שבכיתה ז' כבר לא יכולים ללכת לבית ספר. פשוט אין להם מה לחפש שם, לפחות לא כתלמידים.

אבל אפשר להשתגע עם הילדים כל היום

זה כבר תלוי באדם שאתם/אתן. הרבה אנשים משתגעים במשרד, בדואר, בבנק. יכול להיות שהם היו משתגעים פחות בבית עם הילדים. לא בטוח, אבל בהחלט יתכן. חוצמזה, המולטי טסקינג שנדרש מרבות מאתנו מייצר כזה מתח שלעיתים עדיף לכמה שנים (אם זה אפשרי) לבחור. יש אנשים שהם מה שנקרא טיפוסים טוטאליים. קשה להם לעשות חצי עבודה. יש הרבה נשים כאלו בחינוך ביתי והרבה משפחות ברוכות ילדים. גם אני ילדתי חמישה.

הפסדת את כל השנים

תלוי איך מסתכלים על זה. יש דברים שבהחלט הפסדתי. למשל, לא טסתי לחוץ לארץ (הרבה סיבות ובעיקר עקרון הרצף ושבע שנות הנקה). הפסקתי לעסוק במשחק. אבל עסקתי בהרבה דברם אחרים שעניינו אותי לא פחות ואולי יותר ובעיקר, הפכתי ליוצרת. אמהות היא נתינה טוטאלית, ביצירה אומנותית יש בסיס דומה. בעשור האחרון כתבתי שלושה רומנים וספר ילדים. אמנם הייתי רוצה להספיק יותר אבל אני מרגישה שהבחירה שלי כהורה העמיקה והשרישה את תפיסת העולם מתוכה אני כותבת. ועוד לא אמרתי הכול.

הם לא יסלחו לך

לא יודעת מה יהיה כשיגדלו. לפחות אוכל לומר שעשיתי כמיטב יכולתי ולא הלכתי עם העדר. אף אחד לא יוכל להכחיש. יכול להיות שמתוך החריגות שבחרתי עבורם הם ינסו דווקא להיות אנשים מאד "מרובעים" אבל קשה לי להאמין. כאנשים צעירים שגדלו מחוץ למסגרת הם חושבים מחוץ לקופסא ואני אוהבת את זה. דווקא בזכות הבחירה ללכת בגיל הנעורים לבית הספר, הם מעריכים היום הרבה יותר את היכולת לחשוב אחרת, לחשוב מחוץ לקופסא גם כשאתה בפנים.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה