איך להפסיק לקנות להם שטויות?

אנחנו אומרים לילדים שלנו שהאושר לא נמצא בדברים חומריים, אז למה כל כך קשה לנו להגיד "לא" לצעצוע חדש ויקר?

26/06/2013
שלי פרץ קבלו עדכונים משלי
  • RSS

"הימים ימי משבר כלכלי. מחיר הדלק מטפס לפסגת ה8 שקלים. מחיר הסיגריות מדלג מעל ה- 30 שקלים בקפיצה למרחקים קצרים. מחיר הערק יוקפץ בבעיטה מ 30 מרשרשים ל 60 בתחילת יולי. מחיר הגבינה הלבנה מגיע ל 7 שקלים בלי בושה. ומחיר המינימום לפועל בשוק הישראלי עומד בעקשנות על 23.12 שקלים לשעה. ואמא רוצה לפנק את הילד שלה בצעצוע חדש, אז מה היא עושה?".

זהו לא קולו של התסכיתן ברדיו של שנות ה20, זהו רק התסכיתן בראשו של הורה הממוצע משנת 2013 במציאות טורפת, שבכל רגע הופכת יותר ויותר מוקצנת.

נכון, הכל  מאוד יקר, ולא מוצדק, ותמיד נשבר, אבל אני, כמוכם, יודעת היטב גם איזו הנאה טמונה בלתת לילד שלי מתנה שתשמח אותו. זה עושה לו שמח ולי שמחה כפולה ומכופלה. כך יוצא שאני מוצאת את עצמי מסתובבת אתו בחנות הצעצועים, והוא כמו דרדק מיומן רוצה לבלוע את כל העולם. בכל רגע שעובר הוא שולף עוד טרקטורון ענק מהמדף ונגרר אחרי: "אבל אמא, את זה אני ממש חייב!" ועכשיו הוא הוסיף את השוס החדש, במבט עצוב: "אמא, אם לא תקני לי את זה אני ארגיש לא רגוע. ואני אהיה מאוכזב".

מסובב אותי על האצבע הקטנה, ובינתיים משתלטת עלי מבוכה. אין לי תוכניות להוציא מעל 70 שקל והוא דורש משכנתא ל 40 שנה. "לא, זה יותר מידי יקר" אני מתחילה למלמל.. "וכאלה יש לך מיליון בבית" (באמת!). אבל הראש עסוק בלהרגיש איזה מפח נפש אני גורמת לו, ומריצה תסריטים של שיחות מול הפסיכולוגית עוד כמה שנים, על האמא שמעולם לא נתנה מספיק ויצרה בו מעצורים. מצד שני "צרת רבים – נחמת הורים", בטח ההורים האחרים בחנות מבינים היטב ללבי, ולא שופטים אותי עד כדי כך בחומרה.

בסוף אני מגיעה לקופה, ושם עומד אבא שמשלם בנפיחות עצמית יתרה ובמזומן (!) 2,500 שקל על טרקטורון חשמלי אמיתי, שבו הילד יוכל להתרברב בכל השכונה. אני זורקת מבט על הטרקטורון הממוצע בשווי 50 ₪ שבידי ובא לי לקבור את עצמי. עמוק באדמה.

אני מגיעה הביתה וכדי להרגיע את ייסורי המצפון המשתלחים, אני מתחילה לתייג את כל ההרגשות למקומות הנכונים: רגע, מי אמר שלהפציץ את הילד במתנות זה בדיוק מה שיבנה בו את הגישה לחיים מאושרים? הרי אני כבר מכירה היטב את סנדרום "הצעצוע הלוהט" שמחזיק גג שבוע. ואז מתפייד לאטו על איזה מדף, תחת שכבות אבק, מאחורי הטייטל "צעצוע לא אטרקטיבי במיוחד".

ובכלל, למה אני נסחפת על גלי גישת העדר שמבטיחה: "האושר נמצא אי שם בין מדפי הצעצועים"? הרי אם אסתכל על עצמי,  הרגעים שבהם הרגשתי ממש בהיי, ממש שמחה, התשובה מן הסתם, קשורה במעמד כלשהו עם בני אדם אחרים, ולא עם חפצים. וזה המוטו שלי, שאותו אני מנסה להנחיל לילדיי:

האושר לא נמצא בחומר, אלא בקשר שלנו עם משפחה וחברים

אז אני לא נואמת להם נאומים מרקסיסטיים, אבל אני בהחלט נותנת להם הרגשה שאנחנו לא תולים את שמחתנו ברכישת פלסטיקים מנצנצים. אלא שיא הכייף, זה בילוי עם משפחה וחברים. נכון, זה דורש ממני להקדיש להם זמן, ולהיות יצירתית, אבל זה לא אומר שצריך לחרוש את כל הג'מבוריות החדשות שנפתחות כפטריות אחרי השרב. אנחנו פשוט לוקחים אותם בכל פעם לפארק חדש, לים, למוזיאון לילדים. עושים ביחד יצירות, אופים עוגות (מניסיון, כדאי ליצור ערכת חירום - מגירה ייעודית עם חומרי יצירה - טושים, מדבקות, עיתונים גזורים, ואז ביחד לשבת וליצור את "תמונת השבוע" ולתלות על המקרר..).

ובשורה תחתונה, הם נהנים מזה הרבה יותר ממסעות שופינג מופרזים.

אם להיות כנה, זה לא רק ענין של "כייף". יש פה ענין עמוק יותר (אני אמא חופרת ונוברת, מודה) במחקר שנערך באוסטרליה וניו זילנד, 40 אחוז מהילדים שהשתתפו במחקר התלוננו על כך שאין להם עם מי לשחק, ו-55 אחוז סיפרו שהיו רוצים שהוריהם יקדישו להם יותר זמן של משחק משותף. החוקרים טוענים שזהו מצב שעלול לפגוע ביכולות הרגשיות שלהם כשיגדלו, ומגדיל את הסיכוי לסבול מחרדות ודיכאון. "משחק אקטיבי עם אדם נוסף חיוני עבורם, מלמד אותם כישורי חיים ומפתח דמיון ויצירתיות", כך אומרים המומחים. ומה אומר, אותי זה בהחלט הופך ליותר דרוכה.

כמובן שהפסקתי לצרוך כמו משוגעת דברים חסרי ערך הביתה, והפכתי לאדם שקונה רק מה שהוא צריך (טוב מלבד המלתחה שדורשת התחדשות מתמדת). כי אחרת הרוח שאני מביאה, תהיה לגמרי הפוכה ממה שאני מציגה להם כמו האמת.

בסופו של דבר, כדי להגיע לאושר, מסתבר שאנחנו לא צריכים לשנות את הכלכלה אלא את עצמנו. מה שאומר, לארגן את חיינו לקראת צריכה רציונלית. זה דורש מאתנו שינוי פנימי בערכים שלנו, במטרות שלשמן אנחנו חיים.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה