הוא לא מבלה מספיק עם הילדים?

איך מתמודדים עם התלונה הנפוצה והכואבת, שהורסת כל כך הרבה מערכות זוגיות

24/06/2013
מיה גרינברג קבלו עדכונים ממיה
  • RSS

אם נעשה סקר, אני מאמינה שנגלה שכל גבר שלישי לא מבלה מספיק עם הילדים לדעת אישתו. וגם אם הוא מבלה עם הילדים, זה אף פעם לא באופן שבו היא חושבת שצריך לבלות עם הילדים. ואני כמעט בטוחה שהגברים שמבלים עם הילדים, הם כאלה שפועלים באופן מדוקדק בעקבות רשימת הוראות שלמדו בעל פה, הפנימו, ועברו מבחן והרבה כשלונות עד שהצליחו להיראות כמו מי שמבלים עם הילדים לתפארת הגבר החדש במדינת ישראל.

לי לקח לא מעט שנים להבין שיש הבדל בין איך שאני מבלה עם הבת שלי לאיך שבעלי מבלה איתה את הזמן שיש להם ביחד, ושזה בסדר ואפילו מצוין שיש הבדל באופן הבילוי שלנו איתה. אבל בהתחלה היה לי ממש קשה.

זה התחיל מזה שהייתי יורדת לגינה אחר הצהריים ופוגשת אבות, אז הייתי עולה הביתה וכשהוא היה חוזר בערב, הייתי עושה פרצוף ואומרת ההוא וההוא והבעל של ההיא חוזרים מוקדם, "למה אתה לא? אתה בקושי מכיר את הילדה."

או אם היינו בחוץ שלושתינו, תמיד הייתי איכשהו רואה מסביבי רק נשים יושבות "לנוח" וגברים מתזזים. אבל בעלי יושב ואני המתזזת. היינו תמיד מסיימים עם הפרצוף החמוץ שלי, "אולי פעם אחת, תיגש אתה אליה?".

וכשהוא סוף סוף היה מבלה איתה, זה איכשהו תמיד היה נראה לי לא מספיק חינוכי. הם היו משתוללים וצוחקים ואני הייתי מתעצבנת ומבקשת להפסיק את הבלגן הלא חינוכי.

או שאת מבאסת או שאת מבואסת

יום אחד קלטתי סוף סוף שאני מבאסת, וזה גרם לי להרגיש יותר גרוע מזה שהרגשתי בעצמי מבואסת. ונמאס לי להתבאס ולבאס. רציתי להנות מהביחד. לצחוק. להפסיק להחזיק בעקרונות שאני לא יודעת מי המציא, ולחזור להיות חברה של בעלי.

באותו יום לא רק שנתתי להם להשתולל, הצטרפתי להשתוללות. הרגשתי שוב ילדה. אחר כך כשהם שיחקו במשחק שפחות התחברתי, והרגשתי איך ההתנגדות שלי עולה הלכתי למטבח, ידעתי שאני חייבת להתגבר על הצורך לשלוט בסיטואציה, אז אמרתי לעצמי להרגע והכנתי לכולנו ארוחה. וכשישבנו ביחד, לא היה לי פרצוף חמוץ, וזה איפשר ארוחת ערב מלאת שיתוף בחוויות וחיוכים. זה היה יום המפנה שלי. זה היה יום חשוב.

הבנתי שאנחנו באמת שונים, מהותית, מעצם היותנו אישה וגבר. הראייה שלי לגבי חינוך והקדשת תשומת לב  לילדה היא טבעית יותר משלו. ולמרות שגם הוא חש אחריות ומחויבות, האינסטינקט שלו כלפי הצרכים של ההתפתחות שלה לא ערים ומחודדים כמו אצלי. לזכותו יאמר,  שהוא כן ער כלפי ההתפתחות ההתנהגותית שלה, והיכולת שלו להגיע להגיון שלה, מהיר יותר משלי. בקיצור, גיליתי שאנחנו משלימים באופן מושלם. וזה קרה באמת כשהחלטתי להרפות מהשליטה בכל מה שקורה בבית.

למרבה הצער, בכל יום כמעט אני חווה בקרב חבריי מצב שבו הרבה זוגות לא מרפים. זה קורה בעיקר כשהילדים קטנים. נשים לרוב מתלוננות, מותשות, וגברים נעלבים, מותשים גם, נכתשים בין בית ועבודה כמו נשותיהם, ובשורה תחתונה - זה פשוט מחסל את הזוגיות.

לדבר, לוותר, לאהוב

לדבר: למדתי לשתף. אם אני לא משתפת אז הרצון שלי לשלוט קופץ וגורם לי או לבאס או להתבאס בשקט. אז במקום זה אני משתפת במה אני רוצה, ואיך אני רואה את הדברים, ואיך זה מרגיש לי ומה מפחיד לי.

לוותר: למדתי לוותר על עקרונות שנכנסו לי לראש ולא בהכרח מתאימים לזוגיות שלי. למדתי שאני לא יכולה לכפות עלינו תבנית התנהגותית שתואמת ציפיות של אחרים. אז ויתרתי על זה שהוא לא עונה להגדרה של הסביבה לגבר האידיאלי שעוזר בבית ועם הילדים, וקבלתי את הגבר שלי, זה שהתאהבתי בו כי לא היה דומה לאף אחד אחר.

לאהוב: אהבה היא חיה שבעיקר ניזונה מויתורים, אבל גם משמחה. שמחה של יחד. מצידי אני דואגת לייצר כמה שיותר רגעים כאלה כל יום.

אני באמת מרגישה שהבת שלי מרויחה מהשוני ביני לבין בעלי. זה שבעלי מבלה איתה פחות בכמות, לא אומר שזה פחות באיכות. למדתי להניח להם לבלות. ומה שחשוב לי היום זה שאנחנו ביחד בטוב. ומה שבטוח שגם לה זה הרבה יותר טוב.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה