בתוך מוחו של הנשוי הבוגד

כך מצאתי את עצמי בחבורה של גברים נשואים שניסו לשכנע אותי שסטוץ עם אחד מהם זה רעיון ממש טוב, ולמה החלטתי לסרב להצעה הנדיבה

16/06/2013
רביד גולדשטיין קבלו עדכונים מלילי
  • RSS
» כולם באמת בוגדים? (צילום: thinkstock)

השבוע יצא לי לשבת עם קבוצה של בחורים, ביניהם ידיד גרוש אחד, וכל יתר חבריו הנשואים, מצויים עדיין בפרק א'. החברים טרחו לספר לי על רמת הקנאה שאחזה בהם, כששיתף אותם בידיעה שהוא עומד להתגרש מאשתו.

תמיד חלמתי להיות זבוב על הקיר במסיבת רווקים או במילואים של חבורת גברים. לדעת מה עובר להם בראש, על מה הם חושבים – חוץ מהמובן מאליו, אבל להפתעתי הרבה גיליתי יותר ממה שרציתי באמת לדעת. הבנתי עד כמה בקלות הם פתוחים זה עם זה ומשתפים, ואז קרה הדבר שהדהים אותי באמת: הם החלו להתפאר בכיבושיהם מחוץ למסגרת הנישואין. אפילו לא הסמיקו, כאילו זה דבר שיש להתפאר בו, כמו הכסף שעשית השבוע בבורסה. כל אחד מהם תמך בסיפוריו של השני, שיבח אותו על ביצועיו והאמין באמת ובתמים שסטוצים מחוץ למסגרת אינם מזיקים לאיש.

לא רק זה, אלא שהם לא הצליחו להבין מדוע נערות רווקות כמוני לא מסכימות לסטוץ עם נשוי. "מה אכפת לך? את רוצה, הוא רוצה, תקבלי סקס מעולה, מי צריך יותר מזה?" תהו בביטחון מוגזם. באמת שלא הצלחתי להבין. תמיד חשבתי שזה משהו שגברים לא מדברים עליו – גם לא עם החבר הכי טוב שלהם. הם הרי בטח מתים מבושה, לא מוכנים להודות על כל היופי הזה מהצד שהם חוטאים בו. והנה, קבל עם וקפה בשמש, הם משוויצים בו בריש גלי. "למה שנסתפק בשאריות ופירורים של מישהי אחרת?" עניתי. "למה שנרצה לתחזק למישהו קשר אמיתי שיש לו בבית?" כי באמת, הרי אם ארצה סטוץ, אוכל להשיג אותו גם עם מישהו פנוי ורווק, שאני לא צריכה להסתיר ולשקר ולדעת שאני 'האישה האחרת'. שעה שלמה הם ניסו להתווכח ולשכנע אותי שאין לי מה להפסיד, בעוד אני מחפשת לנמק מכל הסיבות הנכונות למה לא. כי זו קארמה רעה. ולהקטין את עצמך לבעל של מישהי זה באמת פאתטי ומתאים אולי לגיל טיפש עשרה אבל בטח לא לרווקה בת שלושים פלוס. זה למה.

אבל תוך כדי השיחה הבנתי עוד משהו. הבנתי שהייתי מעדיפה לא לשמוע אותה. לא לדעת שזה מה שהולך, שאין בזה בושה אלא להיפך. זה לא שהתפכחתי מתמימותי, אבל ממתי משהו כמו לשקר לפרטנר שלך הפך ללגיטימי? תמיד סברתי שזה משהו שעושים בחדרי חדרים ומצניעים אותו, לא מתבדחים עליו עם החבר'ה כשאשתך לא נוכחת.

התחלתי לתהות מי הבנות הצעירות האלה שמוכנות ללכת איתם. הם לא נראים טוב, בני ארבעים ומשהו, ולנצח תדעי שהשליטה על מתי איך כמה ולמה תהיה בידיהם. אפילו אם נחמד לכם, זה כל מה שתקבלי, הוא לעולם לא יוכל להציע לך מעבר לזה. ואם כייף תמיד רוצים עוד. זו דרכו של הטבע. אז מדוע להכניס מלכתחילה ראש בריא למיטה חולה. לא עדיף שניקח לנו סטאד צעיר ובריא בן עשרים ומשהו, שכל מה שמעניין אותו זה לגרום לנו להיות ממש מרוצות? כזה שאפשר לקפוץ אליו עירומה בשתים עשרה בלילה ולסמס לו בבוקר כמה נהנית? כזה שנשאר גם לחבק אחרי, לפעמים במשך לילה שלם, ויכול להמשיך לסיבוב נוסף בבוקר? או מישהו שלפחות מסוגל להעניק לנו את שביב התקווה או האשליה שהקשר הזה יכול עוד להתפתח ולהפוך למשהו אחר..?

הסברתי לחבורה, לאחר כבוד, בדיוק כמו שסאלי הסבירה להארי, שבניגוד למה שהם חושבים, זו לא כזו הקרבה מצדנו לפסול סקס עם גברים נשואים. ושבחום הייתי ממליצה להם להתפקס על נשואות במקום על פרגיות צעירות ורווקות, פשוט כי זה לא פייר.

נזכרתי בחברתי הטובה, שנכנסה לקשר כזה בלי לדעת שתצא ממנו חבולה אחרי שנתיים. לא פלא שתל אביב מלאה בבחורות יפות שוות ופצועות, שמישהו לכלך להן את הנשמה. ולא סתם נפרד מהן כמו שקורה הרבה פעמים באהבה. אלא גרם להן להאמין שזה כל מה שמגיע להן, שהן לא שוות יותר מזה. "זה מה שיש לי להציע, את יכולה לבחור אם לקחת או לא". ואמונתן באהבה ובגברים טובים כה קטנה, עד שההתפשרות הפכה לחלק מהן, לשגרה עצובה.

הדהימה אותי הקלות הבלתי נסבלת שבה הם מזלזלים ברגש שלנו. הם באמת בנויים שונה, חשבתי. מסוגלים לעשות הפרדה מוחלטת בין גוף ורגש, לא נקשרים, לא רואים ממטר. מה יש בנו שגורם לנו תמיד לרצות יותר? רק מהפחד הזה לא שווה להתחיל עם נשואים. זה תמיד סוף ידוע מראש. והוא ברוב המקרים לא לטובת הצד הפנוי. אז נכון, פסלנו חמישים אחוז מהגברים, אבל לפחות לא מכרנו את הנשמה שלנו בזול.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה