"אמא ניתוח קיסרי" במועדון אלות הפריון

"יש מין מועדון לנשים שהתאמצו ודחפו החוצה תינוק מתוך גופן. חשבתי שאני, שילדתי את שתי בנותיי בלידה קיסרית, לא אשתייך לעולם למועדון הזה, של אלות-הפריון האמיצות"

16/06/2013
אמנדה קינג, הפינגטון פוסט קבלו עדכונים מאמנדה קינג,
  • בדואר
  • RSS

יכולתי לכתוב עד אינסוף על הלידות שלי בניתוחים קיסריים. יכולתי לספר לכם שהחתך שלי נפתח, הזדהם, והיה צורך לתפור מחדש. יכולתי לספר לכם שמאוד רציתי להניק, אבל השדיים שלי אף פעם לא התמלאו חלב, למרות נסיונות בלתי פוסקים להנקה ולשאיבת חלב במשאבה. על רגשות האשם מכך שלמרות שקרעתי את עצמי בנסיונות, ההנקה פשוט לא הצליחה לי. על הדכאון שלאחר הלידה, על החרדות. על ההרגשה שאני מאבדת את שפיות דעתי. על הריצה לחדר מיון עם דפיקות לב, בטוחה שאני הולכת למות. יכולתי לספר לכם על ההתייסרות בגלל ההחלטה לקחת תרופה. על תופעות הלוואי; חום ופניקה והזעות ונדודי שינה. יכולתי לספר לכם על הפעם שהתקשרתי לרופא שלי באמצע הלילה, מתייפחת וחנוקה מפחד, והוא אמר לי: "אני לא מצליח להבין אותך. אולי תתקשרי אליי אחרי שתירגעי?"

קישרתי את לידת שתי בנותיי למוות. הייתי משוכנעת שאמות. התייצבתי מול זה בחיל ורעדה, ניסיתי לחנוק את זה בכפות ידיי המזיעות. הלידות שלי היו כמו למות ולהיוולד מחדש.

חברה שלי בדיוק הביאה לעולם תינוק שלישי בניתוח קיסרי. היא כתבה על תשוקתה לדעת איך זה ללדת באופן טבעי, כתבה שהיא מתייסרת ומתחרטת על כך שלעולם לא תהיה אותה אלת-פריון יפהפיה בבריכת מים, מוקפת אורות רכים ואנרגיות חיוביות. יש מין מועדון לנשים שהתאמצו ודחפו החוצה תינוק מתוך גופן. "אנחנו לא שייכות למועדון הזה", כתבה.

כתבתי לה בחזרה:

"לידת בתי הראשונה היתה טראומטית, הטיפול היה שגוי, וזה הרס אותי לגמרי. רציתי לנסות VBAC (לידה רגילה לאחר לידה קיסרית –ש.פ.) בלידה השנייה. שאלתי את הרופא שלי אם זה אפשרי, והוא אפילו לא הביט בי, אלא פלט לקונית "לא". שנאתי אותו באותו רגע. חשבתי להחליף רופא, אבל חששתי; היו לי דימומים בהתחלת ההריון, והייתי בטוחה שאאבד את התינוקת. חסכתי מעצמי את האפשרות של לידה טראומטית נוספת וקבעת ניתוח קיסרי מתוכנן. זאת לא היתה בחירה שרציתי בה, אבל פשוט רציתי שהבת שלי תצא, בשלום.

פעמים רבות הרגשתי תחושת אובדן על כך שמעולם לא ילדתי באופן טבעי. שנאתי את הניתוחים הקיסריים שלי. נדרש לי המון זמן להתאושש מהם. זה היה קשה לכולנו, לכל המשפחה, העובדה שהייתי כל כך חלשה וקטנה ובלתי מסוגלת, בדיוק בזמן שהייתי צריכה להרגיש חזקה ומלאת עוצמה. הייתי כל כך עצובה על כך שלעולם לא אוכל ללדת באופן יפהפה ומעצים... לעולם לא אוכל להיות לוחמת אמיצה בחדר הלידה ואלת פריון. זה היה מבאס.

אבל היה רגע לאחר הניתוח שבו ילדתי את לואיז, שקמתי מהמיטה בפעם הראשונה והלכתי למקלחת. הכל היה שקט. התינוקת שלי ישנה. קורט, בעלי, אחז בידי וניסה לעזור לי. כאב לי כל כך, שהרגשתי בחילה וכמעט הקאתי. אימוץ שרירי-הבטן הקרועים והמסכנים שלי הכניס אותי לתוך יקום של סבל וכאב. חשבתי שלא אצליח, שזה רחוק מדי, אבל הצלחתי לחצות את החדר ולהיכנס למקלחת. עמדתי שם בפנים אפורות, רועדת ובוכה, בוכה, בוכה, בעוד המים ניגרים על גופי המובס, השבור. לא יכולתי להתכופף כדי לרחוץ את עצמי. ראשי היה סחרחר. ריכזתי את כל תשומת לבי בניסיון לא להקיא. בעלי ירד על ארבע וזחל על רצפת המקלחת. הוא כרע לרגליי, כולו לבוש, נרטב מהמים החמים. הוא רחץ את כפות רגליי, את רגליי, את חתך הניתוח, את בטני המרוקנת, הרפויה. הוא נשא את מבטו למעלה, לעברי, וראיתי שהוא בוכה. הוא כרך את זרועותיו סביב ירכיי והחזיק אותי חזק. הוא בכה ואמר - "תודה לך".

אף פעם לא אחוש את תחושת הניצחון של לידה רגילה, אבל אני מרגישה שהפכתי ללוחמת אמיצה ולאלת פריון בדרכי שלי, הקצת עקומה".

התאבלתי על לידות בנותיי. לא נראה לי נכון, מה שעברתי. זה נראה כמעט בלתי אנושי. לא נראה לי שאפשרי לשאת את זה. חזרתי הביתה על רגליים שבקושי סחבו אותי, ובמצב הזה הייתי אמורה לסחוב על גבי את חיי בנותיי, האנשים הכי יפים והכי חשובים לי. גופי היה מרוקן, הרוס. שום דבר לא עבד. לא יכולתי לעלות במדרגות. לא יכולתי להניק את התינוקות שלי. אני יודעת שחלקכם ודאי חושבים שלא ניסיתי מספיק, אבל אתם טועים. עברתי סבל גדול בנסיונות להזין את בנותיי, ניסיתי כמו הנשימה האחרונה של אשה ההולכת וכושלת במדבר. שנאתי כל מה שהיה קשור בחוויית הלידה שלי, שנאתי כל בקבוק, כל רגע של אשמה ופניקה, את כל הדברים שלא הצלחתי לעשות.

אבל הנה אנחנו, כעבור שש שנים, בנותיי ואני.

אהבתנו פרחה מתוך התקופות המדממות ההן. חשבתי שלא אשרוד, אבל שרדתי, ואפילו שגשגתי. צימחתי זרועות כמו עצי האלון. האהבה עטפה אותי כמו קנוקנות הגפן. היא התפתלה בתוכי, משתחררת ממני ומזנקת עד השמיים. אהבתי שימשה לי פיגום חי, פועם, של אומץ ואמת, אהבתי קירבה אותי לעבר אור השמש. חשבתי שהפחד ישמיד אותי. היו לי רגעים אפלים. פכרתי את אצבעותיי וחרקתי בשיניי.

והפכתי להיות אלת-פריון גם אני. פלא של פוריות, של רכות, של לילות מאוחרים ושל מיטות חמימות. גוף המסוגל לעשות דברים שנראים בלתי אפשריים.

דחפתי והתאמצתי ונקרעתי ונפתחתי. כן, גם אני.

>> אמנדה קינג היא בעלת הבלוג Last Mom On Earth. תרגום מאנגלית: שרית פרקול


לכתבה המקורית בהפינגטון פוסט

הפינגטון פוסט הוא אתר החדשות והבלוגים המוביל בארצות הברית בייסודה של אריאנה הפינגטון. עם 10 מליון גולשים מידי חודש, הוא הפך למוקד עוצמה והשפעה על התקשורת ועל קובעי המדיניות בגבעת הקפיטול



מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה