למה הפסקתי לנסוע בתחבורה ציבורית

במקום קמפיינים נוצצים על הוספת רכבות ושיפור איכות האוטובוסים, צריך להשקיע בתשתיות התחבורה הציבורית המקרטעת בישראל, כי אין סיבה שנגרר שעות בדרכים

11/06/2013
קרן לנדסמן קבלו עדכונים מקרן
  • RSS

במשך שנה וחצי נסעתי בתחבורה ציבורית לעבודה, ללימודים, לכל מקום. אחרי שנה וחצי מיציתי את העניין וקנינו אוטו. הוא נקנה מליסינג, הוא עובר טיפול כל חצי שנה שעולה לנו אלפי שקלים, ועם מחירי הדלק המאמירים אנחנו מדברים על משהו בין 3,000 ל-5,000 ש"ח לחודש (תלוי אם הוא בטיפול או לא). ועדיין – יותר טוב מתחבורה ציבורית.

אני גרה בהוד השרון (לא רמת השרון!). זו עיר פרברית נחמדה עם חינוך סביר ויותר מדי כיכרות. הדירה שלנו נמצאת במרחק עשר דקות הליכה מהרכבת. למעשה, זו אחת הסיבות בגללה קנינו אותה. כי תחבורה ציבורית זה חשוב. יש לנו אפילו תחנת אוטובוס ליד הבית, שנוסע במיוחד לרכבת. אני עובדת בבית חולים כרמל בחיפה, שממוקם על ציר תנועה מרכזי עם די הרבה קוי אוטובוס שמגיעים אליו.

בסך הכל המרחק מהבית ועד לעבודה הוא 82 קילומטר. זמן ממוצע ברכב – שעה ורבע. אם יש פקקים או שאין חניה, זה יכול להגיע לשעה וחצי. פעם אחת זה לקח שעתיים. זה היה ביום שבו סגרו את כביש 2 בגלל משאית שהתהפכה. עמדתי 40 דקות עד שהצלחתי לצאת מהפקק.

זמן ממוצע בתחבורה ציבורית – שעתיים וחצי.

הרכבת מהוד השרון נוסעת לתל אביב. שם מחליפים לרכבת לחיפה. מהתחנה בחיפה צריך עוד אוטובוס שעולה לבית החולים. אף אחת מההחלפות לא מתואמת. כל אחת מההחלפות דורשת בין רבע שעה לעשרים דקות המתנה. ובוא לא נשכח שצריך להגיע אל התחנה, ומהתחנה אל היעד.

אין לי בעיה ללכת ברגל. אין לי בעיה להמתין להחלפה. יש לי בעיה כשהזמן שלוקח לי בתחבורה ציבורית הוא פי שניים מהזמן שלוקח ברכב פרטי. שתבינו, בזמן שלוקח לי להגיע מהבית לעבודה בתחבורה ציבורית אני יכולה לנסוע הלוך וחזור ברכב, כולל פקקים.

ולא, אי אפשר לנצל את הזמן הזה למחשב או לשינה או כל אחד מהדברים שמנסים למכור לנו בפרסומות. הכיסאות לא נוחים וגורמים באופן קבוע לכאבי גב או לצוואר תפוס, התחנה לא מוגנת מגשם או משמש, הרעש בלתי נסבל, ויש יותר מדי אנשים שלא מבינים את חשיבות הדיאודורנט לשלום במזרח התיכון. אבל על כל אלה הייתי מסוגלת להתגבר אילו הנסיעה היתה לוקחת שעה פחות.

שעתיים וחצי. לכל כיוון. אתם מבינים מה אפשר לעשות בזמן הזה?

אני לא הבנתי עד שהתחלתי לנהוג ברכב לעבודה. פאקינג 82 קילומטר לכל כיוון, אבל אני לא צריכה לקום בחמש וארבעים, ולא מגיעה חזרה הביתה בשש בערב. אני רואה את הילדים שלי. יש לי כוח לעזור בשיעורי בית. אני עירנית יותר כשאני מגיעה לעבודה. אני יכולה לקבוע פגישות ולעמוד בהן. הגב שלי כואב פחות. הבנזוג שלי יכול לעשות תוכניות משפחתיות, מבלי לוודא קודם שאין שביתה ברכבת.

וכן, זה יקר בטירוף. זה יקר פי שלוש מנסיעה בתחבורה ציבורית. אבל זה עדיף על לבלות חמש שעות בנסיעה כל יום.

אז אל תפציצו אותי בפרסומות שהוספתם רכבות בשעות העומס, או שכולם צריכים לעלות לאוטובוס (ממוחשב! זה אפילו לא אוטובוס אמיתי) חייכניים ועליזים. תשפרו את התחבורה הציבורית שלכם, ואז נדבר.

>> קרן לנדסמן כותבת את הבלוג: "סוף העולם, מבט מהיציע"




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה