"שכנעתי את עצמי שאני מגנה על המדינה ושהכל כשר"

בכנס "שוברות שתיקה", לוחמות סיפקו עדויות מצמררות על השירות שלהן בשטחים, על האלימות, על חוסר ההומאניות ועל המחיר שהן שילמו כדי להיות "אחת מהחבר'ה". לא לכך פיללנו כשרצינו נשים בצה"ל

11/06/2013
טל שניידר קבלו עדכונים מטל
  • RSS

הכנס של שוברות שתיקה לא היה קל לעיכול. אפילו אני, שהתגייסתי לפני 22 שנים ועשיתי שירות קרבי מלא כמ"פית קורס מדריכות מורן בדרום הארץ (רמון), גם אני משפשפת עיניים בכל פעם שאני רואה נשים בשירות מלא ושוויוני. כמה קשה היה לי, לשמוע, לפני כמה לילות בתל אביב נשים צעירות בנות 25-29 מספרות על הדברים שחוו במהלך השירות שלהן בשטחים? היה לי קשה.

הקמפיין החדש הזה, של ארגון "שוברים שתיקה", מוציא לאור את החיילות שמשרתות בשטחים. הארגון, שקם ב 2004 עוסק בתיעוד (וידאו וטקסטים) של חיילים ששירתו בשטחים ומנסה להציג בפני הציבור הישראלי את המציאות, כפי שאותם חיילים ראו אותה בשטח ובין השאר להסביר מה היא המשמעות של שליטה צבאית באוכלוסיה אזרחית. את קמפיין שוברות שתיקה, הם מעלים לראשונה לציון 46 שנים לכיבוש השטחים וקטעי הוידאו באתר של הארגון מלווים בפעילות הסברה בקמפוסים של האוניברסיטה העברית ובן גוריון.

אז למה הן לא קמו ואמרו משהו עד עתה? למה לא התנגדו בו במקום? התקוממתי בלבי תוך כדי אירוע החשיפה שערכו נשות הארגון בשבוע שעבר בתל אביב ואף שאלתי זאת אותן. והן ענו לי.

גילי (סחלב, חברון): “המציאות היא שליטה צבאית שנעשית באמצעות פחד. או שאני אפחד או שהם (הפלסטינים) יפחדו. לימדו אותי בטירונות לא לפקפק, לא לשאול שאלות. אם אתחיל לפקפק לא אחזור הביתה. צריך לזכור שהמציאות היתה הטלת פחד. במקום הזה, אין מקום לספק ובצבא סיפקו הגיון ותשובות לכל, אם בפקודות ואם ביצירת הגיון צבאי לכל דבר. לקח לי כמה שנים לחשוב על הדברים תוך הטלת הספק, בחשיבה אזרחית, בניתוק מגיל 18. זו היתה שם הישרדות נטו והפחד הוא שכל פלסטיני הוא מחבל. ברור שאני מבינה היום שלא כל פלסטיני הוא מחבל, אבל בסיטואציה שם, עיצוב החשיבה הוא שכל אחד, כולל ילד או זקן הוא מחבל בפוטנציה".

גילי מספרת עוד, בכמה קטעי וידאו שהופקו על ידי הארגון. הנה אחד מהם, את המשכו אפשר למצוא כאן:

עדי (קרקל): “הייתי צריכה לשכנע את עצמי שלא סתם אני שם. אין מצב שגוף כל כך גדול כמו ישראל שלח אותי לשם בשביל משהו סתמי. שכנעתי את עצמי כל יום שאני מגנה על המדינה ושהכל כשר בשביל זה. זו דילמה של כל חייל אבל אני רציתי להוכיח לעצמי שאני לא סתם שם”.

יפעת (מג”ב): התגייסתי עם המון צורך להוכיח את עצמי. שאני יכולה. ידעתי מה זה מג"ב ולא ידעתי מה זה מג"ב. הייתי אאוטסיידרית והרגשתי שאני חייבת להוכיח את עצמי ולשרוד. הצורך להוכיח את עצמי כאישה, כלוחמת. כי אם אני לא יכולה, אז יגידו שלא צריך לוחמות נשים בצבא”.

החברה הישראלית רוצה לשלב נשים בצבא וחשוב - להן, לנו -  שרבות יעשו שירות צבאי מלא, כזה שמאפשר אחר כך התפתחות מקצועית מקבילה, כמו של הגברים. ומדוע שתהיה ציפייה מן הנשים, שישתלבו ביחידות קרביות ויפעילו נורמות שונות מן הלוחמים? האם פלוגת לוחמות (לדוגמא, בדמיון) לוהיתה מורכבת מנשים בלבד היתה מתנהלת באופן שונה מפלוגת לוחמים? השאלה היא פנטזיונרית והתשובה שייכת, גם היא, לתחום ההזיות. אין לי מושג ואני חושבת שלעולם לא אדע.

והרי גם היציאה הזו של הלוחמות מן "הארון", ארון האלימות והכוחנות, אירעה שנים רבות אחרי שלוחמים גברים העזו לעשות זאת לראשונה. גם פה, בחלק של החשיפה והתמודדות עם הנעשה בשטחים, הנשים מגיעות כמה שנים אחרי הגברים.

אין לי מסקנות ותובנות חד משמעיות חוץ מכך שהכיבוש משחית את הגברים, וגם את הנשים, באותה המידה.

>> את הפוסטים של טל שניידר ניתן לקרוא גם בפלוג, הבלוג הפוליטי





מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה