חוטבי העצים ושותי הערק

התייקרות הערק היא לא רק מכה כלכלית לצרכנים, היא גם התנשאות תרבותית מכוערת: "במקומות שבהם מחוקקים את החוקים האלו ומתקנים את הרפורמות האלו לא רואים אותנו, הפשוטים. בשבילנו מדובר ב500 שקל לחודש, בעבורם זה כסף קטן"

10/06/2013
לינדה ששון קבלו עדכונים מלינדה
  • RSS
» "יש ניחוח ערק ורשתות קרועות" (צילום: thinkstock)

העלו את מחירי האלכוהול הזול והוזילו את האלכוהול היקר. הוודקה, הבירה ובעיקר הערק יעלו הרבה יותר ואילו הוויסקי יוזל. מבדיקה מדגמית בחנויות, מחירו של בקבוק ערק פשוט כבר האמיר ל70 שקל, אך הוויסקי עוד לא הוזל. מחכים לכניסתה של הרפורמה לתוקף, כך שתחייב את החנויות להוזיל את היקר. לייקר את הזול ברישיון – לזה לא צריך רפורמה.

אז מדוע המהומה? אולי זה טוב, מקמטים את מצחם קוראים רבים ומנסים להבין מה הבעיה להוזיל את המשקאות, להילחם באלכוהול ובבני נוער שיכורים? הבעיה היא פשוטה, לבני נוער אסור לרכוש אלכוהול והחוק לא מגביר את האכיפה או נלחם בתופעת שכרות בני הנוער. הו, לא. החוק מנסה לשנות העדפה של תרבות השתייה הישראלית ולהפוך אותנו לקצת יותר סקוטלנד ואירלנד, מאשר ללבנון וירדן. קצת יותר תרבותיים, קצת פחות עממיים. גם בשתיית אלכוהול יש תרבות שלמה שמעידה על השותות והשותים, על טעמים, על ריחות ועל העדפות, או כפי שכתב פעם שר האוצר באחד משיריו "יש ניחוח ערק ורשתות קרועות..." בספרד ובמיוחד במחוז קטלוניה מזוהה הקאווה בתור השתייה העממית, המיוצרת במקום והיא הבולטת בתרבות השתייה.

בישראל, אולי בשל מחירי האלכוהול היקרים, אולי בשל תרבות השתייה שהגיעה מהמדינות השכנות, הערק עם טעם האניס הדומיננטי הועדף על פני מתחרים רבים והפך לסמל של המעמד הנמוך ומעמד הביניים. התכנסות חברתית תכלול עימה ערק ואשכוליות, ו"ערק איילים" של עלית הפך למפורסם בשל מחירו הזול וטעמו המוצלח.  בשנות ה-50 וה60 דברו על עיירות פיתוח עם שש בש וערק, פשוט כי יין היה יקר מדי ונתפס כמוצר אליטיסטי או כחלק מהקידוש וכך הפכה כוסית של ערק למשקה של הפועלים והפועלות, של חוטבי העצים ושואבי המים, אלו שידם אינה משגת אלכוהול יוקרתי וסנובי וכדי להתנחם במצבם הכלכלי הנחות הם שותים כוסית קטנה מתוך בקבוק שנקנה במכולת במחיר זול.

אך במקומות שבהם מחוקקים את החוקים האלו ומתקנים את הרפורמות האלו לא רואים אותנו, הפשוטים. בשבילנו מדובר ב500 שקל  לחודש, בעבורם זה כסף קטן. אנחנו אמנם לא קוראים את ספרי התקציב לארוחת הבוקר, אבל אנחנו יודעים לזהות התנשאות, ניתוק, אטימות ובעיקר מזהים ספינים. כשקבוצת מפגינים מתמודדת עם אלימות קשה מצידה של המשטרה (מוצ"ש האחרון בירושלים) היא לא זקוקה לרפורמה שמוזילה את במעט מוצרים יקרים שאין לה יכולת או רצון לרכוש אותם מלכתחילה.

באוצר לעומת זאת, היו מעדיפים אותנו מנומסים ואנינים יותר והם מנסים לתקן תרבות דרך מיסוי קצת כמו במערכון של לול על העלייה לארץ, כשצועקים "קיינה תרבות.. קיינה נימוס". כנראה שבירושלים מדמיינים את הישראלים והישראליות כחלק מבוהמה מדומינת שותים ושותות ג'ק דניאלס בבארים מרוהטים בעץ כבד ומהרהרים  ביצירתו של המינגווי או של קארבר  באופן אנין ומלא בעצמו ובתוגתו באישון הלילה בניו יורק בגשם. אולם אנו חיים וחיות כאן, בלבנט החם בישראלינה וכשאנו חשים את הלעג המרומז בחקיקה החדשה, "לא נורא, אז תשתו וויסקי", כשאנו רואים שבמקום למסות את החברות ואת הרווחים הכלואים – ממסים אותנו, בכל פעם במס אחר, אנחנו מתמלאים כעס. כי זה לא הערק שהפך לסמל. זה הזלזול.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה