הבלוג של יורם קניוק ז"ל: כתב את מותו

מי שעקב אחר הבלוג שיורם קניוק ז"ל ניהל בשנה האחרונה, ידע שהסוף קרב. קטעים נבחרים מתוך יומן המוות של סופר דגול

09/06/2013
ריקי כהן קבלו עדכונים מריקי
  • RSS

היום, כשישראל איבדה את אחד הכותבים הכי משמעותיים שלה, מעניין לחזור לא רק לספרים של יורם קניוק ז"ל, אלא לזכרון עדכני יותר: לבלוג המדובר שכתב בשנה האחרונה, ושנותן צוהר אמיתי אל ימיו האחרונים של כותב דגול. נדרשות תעצומות נפשיות כדי לקרוא את הבלוג הזה. קניוק מצהיר בו שהוא אדם גוסס, ובבלוג הוא מתעד את ימיו הכלים, שוטח את דעתו החריפה על ענייני שעה ונזכר בעבר המפואר. ופיסות החיים הכתובות האלו הן אגמים של כתיבה משובחת כפי שהוא יודע, שגם מעניקים לקוראת השטחית שמלקט בייטים של מידע מאלפי חלונות דיגיטליים – רקע היסטורי תרבותי עמוק ואמיתי.

הפוסט האחרון בבלוג נכתב ב-8 במאי, וכך נאמר בו: "התעוררתי לשבועיים של חושך ללא חסד, איכילוב והביתה, ואופל, ונהיו ארבעה ימים של סוף, חייתי די, הכול קרס והייתי בענן, בענן גם יהיו כל הנכסים שבמחשב, ראיתי את זה בטלוויזיה ובטח אפגוש את המילים מהעבר השני. זה מה שאני עושה כבר חודשיים, מנסה לראות עד איפה המילים האלו יכולות לבנות מודל למפרע".

אבל אולי הפוסט המשמעותי ביותר בהקשר למותו של קניוק, נכתב חודשיים לפני כן. כאשר הצהיר, באופן מפורש, כי הבלוג הזה הוא יומן מותו. מה-30 למרץ: "אני רוצה בשביל עצמי ולמי שמקורב אליי ולכל דיכפין לכתוב את יומן מחלתי שהגיע עתה לשעתו האחרונה. היומן חשוב לי לא מפני שאני מחפש אהבה או מזור אלא מפני שזה מעניין אותי. מעניין אותי הצעד הזה לקראת מותי שאינו טרגדיה גדולה... אתמול ראיתי בטלוויזיה סרט שנקרא KILLERS KISS של סטנלי קובריק. הסרט נעשה בשנת 1955 בניו יורק. קובריק היה נשוי אז לרקדנית רות סובודקה שרקדה עם מי שהייתה אשתי הראשונה, לי בקר. רות רוקדת בסרט קטע בלט בלי מוסיקה. אני זוכר שלי עשתה לה את הכוריאגרפיה. קובריק ישב אז בקצה החדר הגדול מול מכונת עריכה של הימים ההם וערך. בסרט השתתפו שחקנים כמו פרנק סילברה ששיחקו בסרטים שקובריק עשה. חלק מהמשתתפים היו בני משפחתו של הבימאי. הסרט יפה וחזק. יש בו מין קור מצמרר של גאולה. הוא גאל את גגות ניו יורק מכיעורן ויצר מהם ניגון מסתורי. ישבתי בדירה בבילו וראיתי את הסרט על רקע הימים ההם. קשה לי להאמין שישבתי שם. מי הייתי ? האם כשאהיה מת יישאר ממני משהו בסרט שאינו קשור אלי אבל הרי הייתי שם. בן עשרים וחמש".

ולא רק את עצמו קניוק הספיד. קראו, למשל, חלק מתוך ההספד על אמנון דנקנר:

"היה שם הסיפור עם אימא של דן שאולי לא היה ואולי היה. דן יכול היה לעשות הכול. אבל את זה הוא השאיר. כי הדווקא שלו היה הדבר הכי חזק בו. נהייתה שריפה מתקתקה כועסת וחומדת של איש. אבל הדברים האחרים – אלה שידעתי שהיו – היו נכונים. כלומר אין אמת מוחלטת. זיכרונות הם נשפי זעם מרחף. אבל הסיפר היה חזק ומקורי. דן לא היה כמו אף אחד ודנקנר הבין שדן לאהיה רק פלמ"ח וכדורי."




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה