כשאיבדתי את הילד שלי

הוא היה לידי כל הזמן בסופר עד שלפתע נעלם. שנייה וחצי של מבט מוסט והילד לא נמצא. ואני מתחילה לצעוק בלי יכולת להפסיק או להירגע. עוברות דקות והוא לא חוזר, ובראש המחשבות הנוראיות ביותר

31/05/2013
אביטל זוננשיין קבלו עדכונים מאביטל זוננשיין
  • RSS
» איפה הוא? (צילום: Thinstock)

פוסט אורח מתוך אתר "אמא של".

הלכנו ביחד לקניות. זה התחיל רגיל. ואז איבדתי אותו. איבדתי את הילד שלי. רגע אחד זו הייתה התמונה הכי פשוטה בעולם. סופרמרקט עירוני, עגלת קניות לא מלאה עד סופה, כמה חומרי ניקוי, כמה ירקות, בקבוק יין, מוצרי חלב, לחם פרוס, שוקולד קינדר, תבניות אלומיניום. אמא וילד שלא ממש דומה לה, אלא אם מסתכלים עליו מהפרופיל כשהוא מחייך או בוהים בו ממש טוב כשהוא ישן עמוק. קופאית עם בלונד לא טבעי ששואלת אם אנחנו בעניין של חבילת מצות ב 2 ש"ח. אנשים בתור. איזי.

ואז בום.
זה קרה.
איבדתי את הילד שלי.

הוא היה לידי כל הזמן, הוא שלף לי את השקיות מהמכונה המרובעת הזו של הסופר, שאל אותי איזה יום היום ואיזה יום מחר, הזכיר לי שהבטחתי לו שאחר כך נלך ל"אולפן הקלטות", אני ארזתי את המוצרים בשקיות והכנסתי לעגלה, כשבין לבין אני עונה לקופאית (זו עם הבלונד הלא טבעי) על שאלות קטנות. ואז. שנייה וחצי של מבט מוסט. לא יותר משנייה וחצי כזו. ובום. הילד לא נמצא. וכשאני אומרת לא נמצא, אני מתכוונת ללא נמצא. לא הלך כמה צעדים אחורה. לא עבר לקופאית ליד. אלא לא נמצא. איננו. הולכת מהר את כל שורת הקופות הלוך וחזור, בודקת מתחת לעמדות, מסתכלת סביב בבהלה מטורפת, העיניים שלי מרצדות כמו שפן שנלכד מתחת לגלגלי משאית.

ואז מתחילה לצעוק. ממש. לצעוק.
שחררררררררר!
שחררררררר!!

ככה כמה פעמים, בלי יכולת להפסיק. בלי שום אפשרות להירגע. אני כן שומעת את עצמי מהצד ומבינה מה אני עושה, אבל אין לי שום יכולת להפסיק לצעוק. כאילו הרגשתי שזה הפתרון היחיד שיחזיר אותו אליי. תקראי לו בכריזה, מציעים לי. ואז אני שומעת, מרחוק, כמו מתוך חלום, את המשפט "שחר שחר, אמא מחפשת אותך".

הנה הנה, בואי! קוראים אליי ואני הולכת לעבר הקריאה. אבל שם מראים לי ילדה. ילדה עם חצאית, שלא מוצאת את אמא שלה. הוא גדול או קטן? ועם איזו חולצה הוא? אישה אחת שואלת אותי ואני עונה לה שהוא דרדס, גור, גובהו קצת יותר ממטר ושהוא עם חולצה אדומה. תנוחי קצת ותמשיכי עם המוצרים בקופה, אני אחפש לך אותו. מציע לי הגברבר שהיה מאחוריי בתור, שמסתבר שמרוב שעיכבתי אותו לא קלט באיזו מצוקה אני נמצאת. עדיף לך להירגע, הוא יחזור, ילדים הרי לא הולכים רחוק. מציעה לי גברת אחת. ואני, במיוחד עבורה, מפסיקה לצעוק. אבל רק כדי לקחת נשימה, להיכנס פנימה יותר בסופר ולהמשיך לצעוק שם.

עוברות דקות והוא לא חוזר. לא 2-3 דקות. יותר. ובראש המחשבות הנוראיות ביותר. המחשבות המלחיצות והמטורפות ביותר. כאלו שאסור אפילו להעלות אותן על הכתב כדי לא לתת להם ביטוי מילולי. ויחד עם המחשבות אני גם שואלת את עצמי בלב איך זה יכול להיות? איך זה בכלל קורה לי? ומה עושים? מה קשור? מה לעזאזל עושים? איך אני מודיעה את זה לאבא שלו? ולאמא שלי? ולמה? ואיך זה בכלל יכול להיות? איך??

אמרת חולצה אדומה? הנה הוא, בואי מהר. אני רצה לכיוון הקול, רק כדי לגלות ילד. חמוד, אבל שהוא לא הילד שלי, עם קפוצ'ון סגול, שהלך לאיבוד להורים שלו. ואני ממשיכה לצעוק, תוך כדי תזוזה, תוך כדי הליכה רגלית מהירה, ללא הפסק. אני עדיין שומעת את עצמי מהצד צועקת, אבל אין לי שום אפשרות להפסיק.

ואז הוא חזר. נכנס סמוק לחיים, עם פרצופו היפה, אחרי שבילה ב"אולפן הקלטות" שנמצא ביציאה מהסופר. הנה הוא הנה הנה הוא, הקופאית קוראת. גם אני דאגתי, היא מודיעה. ואז, בבת אחת, אני מפסיקה לצעוק. משתתקת. למה הלכת לבד? אני לוחשת לו תוך כדי חיבוק חזק.

רציתי להיות באולפן להקליט שיר ואת לא יכלת לבוא איתי, עשית קניות. הוא עונה.
אבל למה הלכת לבד? אני מתעקשת. למה יצאת מהסופר בלי להגיד כלום?
כי בא לי, רציתי. אבל אל תבכי אמא, אל תבכי.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה