אמא, מה זה "ואהבת לרעך כמוך"?

התרגלנו כבר לשמוע דיווחים על עוני, אלימות, התעללות ועוד מקרים נוראיים. אבל איזה מסר אנחנו מעבירים לילדים שלנו בהתעלמות המוחלטת מהמצב?

08/05/2013
שלי פרץ קבלו עדכונים משלי
  • RSS

אני מאלה שלא אוהבים חדשות. לא בא לי לשמוע. וגם אם אני שומעת, אני ממש מנסה להדחיק את רמות הריקבון החברתי בו אנחנו חיים, אוכלים, שותים. נכון, זה לא נאה לאזרחית במדינה, אמא, רעיה, אבל אז מידית אני שולפת את רשימת התירוצים שלי, למה עלי להמשיך להתעלם מהמקרה הספציפי הזה... אלה גרים רחוק מאתנו. אלה מסכנים, נו מה. אלה? אוכלוסיית מיעוטים. וההם? מושחתים. הכסף, הכוח, המעמד, השתן, עלה להם לראש.

אני איכשהו משייטת לי בין הטיפות החומציות של "כל ילד חמישי נמצא מתחת לקו העוני" (וזה רק הולך ומתגבר), "ל"ג בעומר זה אחלה חג ללכת מכות", "כל סופשבוע נדקר בחור צעיר על ידי צעירים אחרים". ואם זה ממש מקרה מטריד, או שמישהו אמר משהו שהצליח לזעזע אותי, כמו הסיפור על תלמידי פנימייה שהתעללו מינית בחבריהם, שעליו אמר גורם משטרתי: "מעשיהם מתאימים לאסירים, לא לתלמידים".

אז בלית ברירה אני פתאום מוצאת את עצמי חושבת על זה. ככה בנסיעה, בפקק תנועה, לפני השינה. זה פתאום מצייץ לי בראש ועושה לי רע בנשמה. אולי הם באמת מרגישים אסירים? הרי מי שמרגיש טוב לא יכול להתעלל ככה באחרים.

ככה זה, אנחנו "בני העם", מושפעים בצורה קריטית מפרובוקציות זולות ונאטמים בפני מכות גדולות. אין לנו כוח להכיל, אין לנו כלים להציל מישהו, אין לנו דרך חדשה, איזו שיטה להפוך פה את כל הרע הזה שיבוא עלינו לטובה.

ואם הופך למועקה, והאימהות שלי נבהלת, נבעטת, ומזילה דמעה, לאיזה עולם נורא אני מגדלת את ילדיי, הרי יש לי רשימת אשמים שבמקרה הכינותי מראש:

  • ההורים אשמים (כי החינוך מתחיל מהבית והם בקושי נמצאים בו).
  • מערכת החינוך אשמה (כי במקום חינוך יש בית חרושת לציונים).
  • הממשלה אשמה (כי כולם דואגים לכיסאות, ולא לאנשים).
  • מערכת המשפט אשמה (כי היא קורסת תחת הנטל ותיקים נסגרים בקלות רבה מדי).
  • ובקיצור: כולם אשמים, חוץ ממני (כי הם נותנים לילדים דוגמה רעה).

ואז שוב היא קופצת: אולי הם באמת מרגישים אסירים?

אני חלילה לא מצדיקה ובהחלט חושבת שהנערים הללו צריכים להישפט במלוא חומרת הדין. אבל אני גם לא נאיבית, ומספיק רגישה להבין מהו החומר שממנו עשויים אנשים. קוראים לחומר הזה - אגואיזם, רצון למצוא סיפוק והנאה בחיים. ואם הצעירים לא מקבלים דוגמה איך להתמלא בהנאה בצורה חיובית, כל העוצמה שלהם, מתהפכת לכיוון הרע. ריקנות איומה.

אי לכך קשה לי לראות בבני נוער (ושמבחינתי יהיו ב"סיכון" או ב"תיקון"), האחראים היחידים להתנהגותם וגורלם. הם, אחרי הכל, רק אותו "כיכר לחם שהרגע יצא מהתנור" החברתי, הרגשי, החינוכי, האינטלקטואלי, שאנחנו יצרנו. מה הם רכשו מעצמם? מה הם בחרו מעצמם? כלום.

אין ספק שאנחנו מייצרים להם פה תנור חם, מה חם? בוער! אלימות, קללות, חרם, חיסול חשבונות, נקמנות, שחיתות, חוקי הג'ונגל, זה מה שאנחנו משדרים להם 7\24 בכל ערוצי המציאות האפשריים. אז מה לעזאזל אנחנו מצפים?

הכנו בצק ספוג ברעל: שנאה לזולת, בוז לשונה, ניצול = הצלחה, מין = אהבה, משפחה זה פאסה. והעיקר זה האני והאני והאני, אה, וגם האייפון שלי. אז מה רצינו שייצא?

רגע, ומה איתי?

ואז בתוך כל הכאוס הזה, אני רואה את הבן הקטן שלי, בן 4 משחק עם החבר בכזו השתוללות ושמחה, ואני חושבת לעצמי, אלה הדור הבא. ומה יש לי להעניק לו כדי שהחיים שלו ירדו מפסי הרכבת הזאת שנוסעת לאובדן חברתי? אין לי תשובה.

פתאום זה מרגיש קרוב מדי, ואני מבינה. אם נחזור לרגע לרשימת ה"אשמים", בעצם אני זו שצריכה להופיע בראשה. כי אם אני נאטמת ולא עושה כלום בשביל לשנות את התמונה, אז מה אני מצפה?

בסופו של דבר אנחנו צריכים להתחיל לחנך פה בני אדם, שמבינים שכולנו טובעים באותה הסירה. לא צריך לטבוע ביגון מר, צריך להתחיל לחנך את הדור הזה לעולם של מחר. עולם שבו אני - זה אתה, והאושר שלי - זה האושר שלך. מאיפה מתחילים? מעצמי ומהסביבה הקרובה.

בערב הוא שואל אותי לפני השינה: אמא מה זה "ואהבת לרעך כמוך?" אני בולעת רוק בכבדות ועונה: "אה זה? זה שאני אוהב את חברי, כמו שאני אוהב את עצמי". "אה, בקלי קלות", הוא אומר בשמחה בסלנג של ינוקות, ומתכרבל לו בשמיכה.

ואני מסתכלת עליו חושבת: האמת, איזו ברירה כבר נשארה? ללמד אותו לחסל חשבונות, לא לצאת פראייר, לנצל בחורות? מה אני יכולה לתת לו לחיים חוץ מהביטחון לאהוב ולתת לאחרים?

_____________________________________________________________

שלי פרץ, שחקנית, תסריטאית, ואימא, פעילה בתנועת הערבות.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה