אחותי, דבורה עומר

"כשהיא היתה עובדת על ספר, והיא לרוב היתה, עד לשנים האחרונות, היא היתה לגמרי בפנים, רואה את הדברים, מתלבטת, חושבת בקול", הסופרת ורד מוסינזון נפרדת מאחותה הנערצת, דבורה עומר ז"ל

07/05/2013
ורד מוסינזון קבלו עדכונים מורד
  • RSS
» דבורה עומר ז"ל (צילום מסך, youtube)

דבורה, אחותי הגדולה, היפה, היודעת, זאת שכשהייתי קטנה והיו שואלים אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, הייתי עונה "דבורה", זאת שהייתה יודעת לשמור סודות, זאת שאהבתי לשמוע אותה מדברת, להקשיב לקול שלה, שכל כך אהבתי, זאת שתמיד אמרה לי "תכתבי, תכתבי אחרי זה שוכחים", זאת שכל שיחת טלפון איתה, והיו הרבה כאלה, היתה נמשכת ונמשכת ותמיד היה לנו עוד מה להגיד, אחת לשניה, דבורה שהיתה יפה כל כך, בעיני, שתמיד היתה לה זווית משלה לראות את הדברים, שהיתה בה אהבה עצומה כל כך לשמוליק ולטלי ולגיל ולרון,  שהיתה בה חכמה עתיקה עם זווית תמימה כל כך, שאהבה (כמוני) שוקו ומיץ תפוזים וצעיפים ודברים קטנים ולראות איך העצים פורחים.

כשהיא היתה עובדת על ספר, והיא לרוב היתה, עד לשנים האחרונות, היא היתה לגמרי בפנים, רואה את הדברים, מתלבטת, חושבת בקול. לא היו הרבה אנשים קרובים אליה, היה את שמוליק, שתמיד היה במקום הראשון, את הילדים שלה, שהיו כל עולמה, והיו הספרים, ואותי, אחותה הקטנה שהייתי קטנה מספיק כדי להיות הבת שלה, אבל הייתי אחותה וחלקנו את האהבה הגדולה הזאת, לאבא. בכל שיחה שלנו זה היה עולה, איך הוא לא חזר, אחרי שאמא שלה נהרגה, איך הוא השאיר אותה לבד. אינספור פעמים זה דובר ופורק ונבדק ונשאר מרחף בחלל החדר, ממלא אותי בכעס אדיר כלפיו ובהבנה שאלה החיים והם לא תמיד מתנהגים בצורה כל כך הגיונית וצפויה. "אבל תגידי לי, איך הוא לא חזר?" היא היתה שואלת, בכל שיחה שלנו, ואני הייתי מנסה להסביר, "זאת היתה תקופה אחרת, דבורה, אני יודעת שזה קרע אותו, מבפנים". כל שיחה שלנו היתה מגיעה לנקודה הזאת, משאירה אותי עם השאלה.

אני זוכרת את חופשת הגיוס שלי לצבא, נסעתי אליה לכמה ימים ואחרי שכבר יצאתי מהחדר שלי, בקיבוץ, מאיזושהי סיבה חזרתי והכנסתי את הספרון בו הייתי כותבת באותה תקופה, חשבתי לתת לה את הציורים שתאהב, וככה, בדרך מקרה, באתי ויצאתי עם טלי והשארתי את הספרון הזה על הספה, בחדר העבודה שלה, וכשחזרנו היא אמרה שהיתה כאן מו"לית בשם דליה פלד והיא רוצה להוציא את הספר שלי ואני אמרתי "איזה ספר" והיא אמרה "מה, זה לא שלך?" ואמרתי שכן אבל זה סתם, זה לא ספר ואז היא אמרה "זה אולי סתם, אבל רוצים להוציא את זה לאור" וככה יצא לאור הספר הראשון שלי. "דברים שצריכים לעבור". בזכותה.

והיה את הבית שלה והילדים שלה והגינה שלה והחיים שלה שהיו תמיד כמו אגם צלול. כל כך הרבה רגעים נשזרים ומתפזרים מולי, כמו חרוזים שקופים, נוצצים, מבזיקים ונעלמים. קל יותר לזכור את מה שהיה, את אתמול מתקשה להציף. ועכשיו השבעה ועכשיו היא עם אבא ועם עם רן וגיורא, ועם אמא שלה ואמא שלי, שאהבה אותה כל כך והיתה גאה בה כמו עוד הרבה אנשים ואני בטוחה שהיא שמחה ומוגנת ומסתכלת עלינו, ואחי אמר שנמצא קרשינדו ראוי, לקבר שלה. שישמור, שהיא לא תהיה לבד.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה