איך סגרתי חשבון עם הבנק

ורד נבון הבטיחה לעצמה שיום אחד תעזוב את בנק לאומי שהשפיל את אביה החולה בגיל 77. כך היא סגרה חשבון

22/04/2013
ורד נבון קבלו עדכונים מורד
  • RSS

מתוך הבלוג המומלץ של ורד נבון, "מהסוף להתחלה".

"היום, כמו אז, איני יודע אם לפגיעה בזולת אחראי טבע האדם, או טבעם של המוסדות המושלים בבני-האדם"
(ארי דה לוקה – "לא עכשיו, לא כאן")

היה לי חשבון עם בנק לאומי. לא סיפור על חובות גדולים, לא על נושים ועיקולים, רק על יחס משפיל בין בנק ללקוח. מזמן רציתי לספר, אבל המילים נתקעו לי. קיוויתי שאשכח אבל קורים דברים שמזכירים… אולי אתחיל מהסוף, בכמה מילים שנישאו בבית עלמין הירקון, ברגעי הפרידה מאבא, כי הסיפור שלו:

"עובדיה היה בן אדם מיוחד ויחיד במינו. הוא לא היה דומה לאף אחד, אף אחד לא היה דומה לו; אקזמפלר יחיד, אוריגינל. אני לא אשא הספד, אני רק אזכור ואזכיר." ספד ידידו אברהם גבע. "אני זוכר את עובדיה בפגישה הראשונה בינינו: איש גבה קומה, יפה תואר, יפה נפש. פנים פתוחות, עיניים צוחקות, מבטאות שמחה – לראות אנשים, להיות בקשר עם אנשים. עובדיה היה חלוץ, במובן הנקי והטהור ביותר, והיה בין ראשוני מלכיה בימים ההם. במשך השנים לא היתה קרבה מיוחדת ביני ובין עובדיה. אחרי ההלויה של חברנו לייזר נכנסתי איתו לשיחת אקראי שהתפתחה, והתגלה לי עובדיה שלא הכרתי. ואני אמרתי לו: חבל שלא היתה בינינו קרבה יותר גדולה בכל השנים האלה. ואז הוא אמר משפט מדהים, שהוא איתי כל הזמן, ואני משתמש בו בהזדמנויות לא מעטות. הוא אמר: “אברהם, למה לא נתחיל להיות קרובים עכשיו?” אני מעולם לא קיבלתי הזמנה כל כך נדיבה וכל כך חד משמעית בקשר עם אנשים. זה אמר לי שעובדיה לא חי את העבר, עובדיה חי את העתיד. מה שהוא אמר: בוא מעכשיו ניצור את הקרבה בינינו."
אחותי דבורה ספרה בדמעות: "היום אני מבינה שאני מאבדת בבת אחת – את האבא ה”צמוד” שלי, את זוכה פרס נובל לסבים, החבר הכי טוב בעולם, הפסיכולוג האישי שלי, ה”קוצ’ינג” – המאמן הפרטי שלי, השכן הטוב שלי, המוסכניק, יועץ ההשקעות, המהנדס, השיפוצניק, מעצב הנוף, היזם, השף, האופה, הברמן, המורה הפרטי למתמטיקה, ביולוגיה, פיסיקה וגיאוגרפיה של ילדי, צייר ומשורר, ועוד ועוד ועוד…" ושיידה, קרובת משפחה מבוסטון כתבה במייל: "...זו בדיוק היתה הגדולה שלו – מהמעט שהיה לו נתן כל כך הרבה, ועשה שינוי כל כך גדול."

צילום: דבורה נבו
צילום: דבורה נבו

שתי תכונות נצרבו ב"הארד דיסק" של אבא: אהבת האדם, ודאגה לטובת הכלל. לא מתוך חיים נוחים צמחה השקפת העולם הזו. רוב השנים עבד כמפעיל ציוד מכאני כבד בסולל בונה, עבודה קשה, בשמש, ברוח, בגשם. כשפרש לגמלאות, הצטרף למפעל שאחי הקים. היה אחראי על הקשר עם הלקוחות ועל הנגריה, טיפל בעניינים שוטפים במשרד. כשראה שהפועלים מביאים סנדויצ'ים מהבית, הנהיג מיוזמתו ארוחת בוקר משותפת על חשבון המעביד. בתשע וחצי בדיוק, אבא היה עולה לגלריה במפעל המדרגות, ומכין לכל הפועלים ארוחה שכללה באופן קבוע: פיתות, חביתות, סלט טונה עם בצל, גבינה לבנה, סלט ירקות וקפה. בעשר היה נשמע קולו רועם מלמעלה: "בואו לאכול!". כך זה היה שנים, והמפעל שגשג גם בזכותו, עד שמצבו הבריאותי הכריע אותו והפסיק לעבוד.

אבא מאוד אהב לקרוא. הוא אהב את סיפורי ש"י עגנון, "עד הנה" היה שם אחד הכרכים. על אף שהיה אדם אופטימי, ברגעים הקשים אחרי מות אחי הצעיר, אימץ את שם הסיפור ההוא. במר ליבו עליו אמר: "בחיים שלי תמיד כשנראה שהכל מסתדר, פתאום מישהו סגר את הברז. ככה אני מרגיש עכשיו – עד הנה."

לאבא וגם לי היו חשבונות בבנק לאומי, קרוב למפעל של אחי. הפקידים הכירו את אבא והתייחסו אליו בכבוד, כשהיה צריך לבצע פעולה כלשהי התקשר אל הפקידה או אל יועץ ההשקעות שהכיר  והם ביצעו מה שצריך. ויום אחד הגיע מכתב בדואר. לא שיחה אישית בטלפון, מכתב. הסניף עומד לעבור שינויים, נכתב שם, ויהפוך לסניף מסחרי. מי שאין בחשבונם סכום הנדרש כדי להיות לקוח מסחרי, יתבקשו לעבור לסניף אחר. במידה ולא יעשו זאת מיוזמתם בתוך כמה שבועות, ולא יאוחר מה-5 לפברואר, יועברו אוטומטית לסניף שהבנק יקבע. לאבא חסרו 15,000 ש"ח  כדי שייחשב לקוח עסקי. את חסכונותיו השקיע במבנה תעשייתי קטן שהניב דמי שכירות, בנוסף לפנסיה שנכנסה כל חודש. והיה גם חיסכון כלשהו בבנק, בטחונות. זה לא הספיק להם.

קיר אטום

לא יכול היה להיות עיתוי גרוע מזה- אבא היה כבר בן 77, במצב בריאותי לא טוב, אחרי אירוע מוחי. לא היו לו דאגות כלכליות, הוא מעולם לא היה בחובה של שקל אחד, למעשה היה הלקוח הכי יציב ונאמן שיש. ובכל זאת- הפך להיות "פרסונה נון גראטה", כי הבנק שינה ייעודו. עבורי העיתוי היה ממש רע – קצת לפני כן רכשתי דירה בעזרת משכנתא, וכל החסכונות הלכו לשם. הייתי במינוס תמידי. הפכתי לאמא, וההוצאות גדלו. במצב הזה מי רוצה לעבור בנק? דחינו את הטיפול במכתב כמו שדוחים זבוב טורדני, כמה ימים לפני ה5 לפברואר כבר לא יכולנו להתעלם, ניגשתי אל מנהלת הסניף, הסברתי את המצב אך נתקלתי בקיר אטום, במערכת קרה, קשוחה, לא גמישה ומנוכרת, ובפקידים שחששו להציע, שמא ייבעטו גם הם החוצה בשם ההתייעלות, את הסעיף הקטן והמתבקש: "לקוחות לא עסקיים בגיל הפנסיה לא יידרשו לעבור לסניף אחר".

וכך מצאנו את עצמנו, אבא במצב בריאותי רופף, ואני, עם תינוק בן שנה, פוסעים ברחוב ראשי ביפו, בפברואר, בגשם שוטף, מחפשים סניף לפתוח בו חשבון. המשפט על הבנק שמשאיל מטרייה בקיץ ולוקח אותה בחורף הפך מוחשי…בגלל הגאווה – בחרנו להיכנס אל בנק אחר. כשהגיע תורנו – הפקידה קמה מכסאה, אמרה: "רק רגע", ויצאה. עברו כמה דקות ולא חזרה. אבא איבד סבלנות ואמר: "אולי עדיף שנישאר בלאומי? לרע שלהם כבר התרגלנו, ויהיה פחות כאב ראש במעבר". יצאנו, עדיין גשום, חצינו את הכביש ופתחנו שני חשבונות בסניף של בנק לאומי. בלבי החלטתי: יום אחד כשיהיה לי הרבה כסף, אעזוב את הבנק הזה. כעת ממילא יש לי חוב, לא חשוב איפה הוא נמצא.

11 חודשים מאוחר יותר אבא חלה ונפטר. פחות משנה עברה מאז טולטל חשבונו ללא סיבה. מעט לאחר מכן נסגר בצו ירושה. החשבון שלי עדיין נוהל שם. היחס אלי היה כמו אל אוויר. ריבית ועמלות גבוהות, השתדלתי להפקיד צ'קים במכשיר שבחוץ, לקוות שיכסו את המינוס.

ויום אחד בית ההורים נמכר, חלקי בו מומש ונכנס לחשבון. לרגע אחד, לפני כיסוי משכנתא וכו', החשבון שלי היה שווה כמו של כמה לקוחות עסקיים. בזכות הורי שאינם. כמה אירוני, כל היחס השתנה - הפכתי לקוחת "פרימיום", הועברתי אל צוות מאיר פנים, זכיתי ליחס VIP, טלפונים מיועצת ההשקעות כל שבועיים, מתנות בחגים, הנחה של 50% על כל העמלות ועל הריבית על אוברדראפט שאין, הכל היה טוב, שכחתי לרגע את מה שהבטחתי לעצמי אז עם אבא ברחוב. התלבטתי והתמהמהתי עם ההחלטה.

לא עבר זמן רב ונזכרתי בעל כורחי – כשהבנק הכריז על תחרות "שני מליון סיבות טובות". עשרות עמותות למען קשישים, נכים, ילדים נזקקים וכו' התחרו על 2 מליון ש"ח שהבנק הקצה להן. ובין אלו השתרבבה גם תנועת "אם תרצו", תנועה לאומנית שניכסה לעצמה את המילה "ציונות", והאג'נדה שלה מכוונת נגד ארגונים כמו "רופאים לזכויות אדם" ונגד פעילי שלום. נזכרתי באבא, ובמילים: "עד הנה". כתבתי מכתב זועם למנהלת הסניף, ולדובר הבנק. הבהרתי שכלקוחה "פרימיום" אם לא תתקבל החלטה מיידית לבטל את השתתפות "אם תרצו", אמשוך חשבונותי. מחיתי על כך שארגון פוליטי מובהק משתתף בתחרות, בניגוד לתקנון ועל חשבון נזקקים. הפעם המערכת הזדעזעה: יועצת ההשקעות התקשרה שוב ושוב לשכנע שטעות לעבור, שבבנקים אחרים אין יועצים טובים, שלא כדאי. דובר הבנק ענה למייל - אין באפשרות הבנק לשנות את ההחלטה, כתב, והוסיף: "מכיוון שאנו קשובים ומחשיבים את דעות לקוחותינו, יובאו בחשבון כל ההערות והתלונות שהועלו בעמוד הפייסבוק בקשר לפרויקט חשוב זה,  בעת ההכנות לפרויקט בשנה הבאה". עניתי שגם אני אשקול אם לפתוח חשבון בבנק לאומי בשנה הבאה. עזבתי, לא בלי חששות, ובכל זאת בתחושת הקלה, שהנה סוף סוף "סגרתי חשבון" עם הבנק.

.
יומיים לאחר מכן, הודיע הבנק  על ביטול תחרות "שני מליון סיבות טובות" בשל הלחץ הציבורי.

התחלתי בסוף, אסיים בהתחלה – אותו תצלום של אבא בתל אביב, שצולם בידי צלם רחוב, כנראה בתחילת 1950. למבט שבעיניו יש רק שם אחד: תקווה. אבא היה מאושר, הוא האמין באמת ובתמים שהגיע אל המקום הנכון. הוא היה ציוני אמיתי, לא מכיוון שלא היה לו מספיק כסף להגר לאמריקה כמו שעשו אחרים, אלא משום שהאמין בחזון השוויוני של ראשוני החלוצים, בערבות הדדית, בתחיית השפה העברית, במדינה ליהודים. לו היה חי היום היה מזדעזע עד עמקי נשמתו מהידיעות על מחיקת חובות של מיליארדרים, היעלמות 300 מליון ש"ח ששייכים לניצולי שואה וכו'. אבל הבנק רק משקף את מה שהפכה להיות החברה בה אנחנו חיים – חברה בה אדם נמדד אך ורק לפי ההון והרכוש שצבר. כבוד, רגישות לזולת, יצירתיות, נדיבות, חוכמה וידע נחשבים כקליפת השום כאשר אין לך ממון. ינצלו ויעשקו אותך, יזיזו ממקום למקום כבובת סמרטוטים ויניחו לך לבחור תחת איזה גשר תגווע ברעב. אין הגנה ואין תמיכה, לא של מוסדות המדינה, ועל אחת כמה וכמה לא של אימפריות כלכליות שקמו על גבם של כל תושבי המדינה. כסף הוא חזות הכל. הנחמה היחידה שיש לי היא כוח המחאה החברתית לשנות דברים. מי יודע, אם היה אז פייסבוק, אולי הבנק היה חוזר בו גם מההחלטה שיש עמה עלבון, לשלוח איש יקר בן 77 לחפש לו סניף בנק במקום אחר.

אבא ברחוב אלנבי בתל אביב, 1950 אבא ברחוב אלנבי פינת גאולה בתל אביב, 1950

ואם הגעתם עד כאן, שיר של ז'ק פרוור, בתרגומו של אהרון אמיר, מוקדש לאלו שהצליחו להשתחרר מעריצות, גם זו של הבנקים.

"שמתי מצנפתי בכלוב

ובצאתי היתה הציפור על ראשי

מה זה

כבר לא מצדיעים

שאל המפקד

לא

כבר לא מצדיעים

ענתה הציפור

אה כך

סליחה חשבתי שמצדיעים

אמר המפקד

בבקשה. אין דבר, כל אחד עלול לטעות

אמרה הצפור"




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה