אני מתגעגעת אלי

"מתי בפעם האחרונה הייתי אני? בין המעיכות שמעכו אותי כשהייתי ילדה, לכיווצ'וצ'ים שעשו ממני בצבא, לזוגיות בה התמסרתי כולי למישהו אחר, להורות בה נעלמתי מותירה את גופי, זמני, ונפשי לטובת מדע המשפחה?"

18/04/2013
מיכל ליבדינסקי קבלו עדכונים ממיכל
  • RSS
» זקוקה לדממה. עכשיו (צילום: thinkstock)

השבוע הלכתי לנומרולוגית שחברות המליצו לי עליה. ישבתי אצלה שעתיים במפגש שהיה כמו מים טובים לאדמה חרבה. לא בגלל שהיא אמרה לי דברים מופלאים שאני לא יודעת, אלא בגלל שהיא תיארה בדיוק את מי שאני, ואישרה שכל מה שאני מרגישה ועושה הוא נכון לי. מסתבר שאני לא רעה, אשמה, ילדותית, ושרוטה. מסתבר שאני בסך הכל אני. עוד דבר שמסתבר זה, שהאני הזה שלי לא תמיד מתאים למסגרות. המסגרות האלה שאחרים עשו למעני. מסתבר שהאני שלי לא תמיד מתאים למסגרת הזוגית. האני שלי לא תמיד מתאים למסגרת המשפחתית. האני שלי לא תמיד מתאים למסגרת החברתית. בעצם מה שקבלתי מהנומרולוגית, זה אישור להיות אני.

אני. מתי בפעם האחרונה הייתי אני? בין המעיכות שמעכו אותי כשהייתי ילדה בבית הורי, לדריכות שדרכו עלי 12 שנה בבית הספר, לכיווצ'וצ'ים שעשו ממני בצבא, לזוגיות בה התמסרתי כולי למישהו אחר, להורות בה נעלמתי מותירה את גופי, זמני, ונפשי לטובת מדע המשפחה. מתי היתה לי הזכות הלגיטימית להיות אני?  אז יש את אלה שמתמרדים כפעולת נגד למעיכות שבדרך, למרות שגם זה לא באמת הם –  רק דרכם לשרוד, ויש את אלה הטובים המרצים, כמוני. אבל טקטיקת השרידה איתה הגעתי עד הלום, מתהפכת עלי, מאיימת לחנוק אותי.

משבר גיל 40. פאתטי איך אני צועדת בדרך שכתובה מראש, עוברת בדיוק את אותם תסמינים, והנה הולכת לפח הקומפוסט התאוריה שאני נורא מיוחדת. כנראה שפה באמצע החיים, מתחילים להתעייף. פתאום אין את האנרגיה שהיתה  בתחילת הדרך. אני מדמיינת אישה שועטת אל חיי המשפחה קדימה בזעקת קרב: יולדת, מניקה, מגדלת, מאכילה, מכילה, נותנת, מנחמת, משמחת, מרדימה, מעירה, מלבישה, רוחצת, מרגיעה, סולחת, ופעמים בין לבין גם מפתחת קריירה. עם השנים הדלק הולך ואוזל, האישה מתחילה לקרטע. פחות סבלנית, פחות מכילה, פחות מבשלת, פחות מנחמת, פחות סולחת, עד שמגיע הרגע הזה, ש- נגמר. אין יותר. אין מאיפה לתת כלום. זעקת הקרב הופכת לאנחה קטנה חרישית. ואז אפשר לזייף, לעשות כאילו, להמשיך לתת - אבל מהמינוס, וככה זה גם נראה, וככה זה גם מורגש. או שאפשר לצאת לקרב.

מלחמת עצמאות. עם מצ'טה אני מסלקת מדרכי כל מה שלוקח ממני.  חתולים, ילדים, בעל, אמא, לא מעניין אותי כלום. אני יוצאת להציל את עצמי. אין לי ברירה, אף אחד לא יתן לי אותי, זו אני שצריכה לקחת. מסביבי כועסים עלי, מאשימים אותי, מתאכזבים ממני. חברים אומרים לי להירגע, זה יעבור, להפסיק להאמין למה שאני מרגישה, עוד לא מאוחר לחזור אחורה, לתבנית החמימה שמחכה לי בזרועות חנק פתוחות. ופתאום אני, הטובה, המרצה, ההרמונית, צריכה להתמודד עם זה שלא מרוצים ממני. עם זה שאני לא בסדר. שאני דיסהרמונית. זה כמעט בלתי אפשרי למי שאני. אבל אני הולכת על זה. כי אין לי ברירה.

שקט. פתאום באמצע החיים אני צריכה שקט. לא סתם שקט, דממה. אני צריכה את זה כמו אוויר לנשימה. לא יכולה לשמוע יותר את פסקול הטלוויזיה ברקע, לא אמא משעמם לי, בא לי משהו לאכול, בא לי משהו לקנות, קבלתי מכה, כואב לי, רוצה לשמוע בדיחה? את יכולה להקריא לי, לצייר לי, לגזור לי, לקשור לי, לנגב לי, אפשר ממתק? לא לשמוע מה עבר עליו היום ולהגיד 'וואו', או 'שיאללה', או 'מותק שלי'. שקט. מאז שהפכתי לאמא, לא היה לי שקט כזה. דשן, איכותי. והאמת, לא הרגשתי כמה אני צריכה את זה. עכשיו זה מורגש. מאוד. מידי. אני חייבת את זה. אני לא יכולה בלי זה. באמצע המולת החיים, אני זקוקה לדממה. להתעטף בה, לנשום אותה, לרפד איתה את הגוף והלב והראש. לנוח בה. ולפתע מתוך הדממה מבצבצת אני

שלום. חסרתי לי. אפילו לא שמתי לב כמה. מה שלומי? מה עובר עלי? מה בא לי לעשות? מתי? עכשיו ? אחר כך? הזמן שוב עומד לרשותי. אני עומדת לרשותי. הגוף שלי. הלב שלי. החוץ שלי. הפנים שלי. אני שלי. איפה נעלמתי כל כך הרבה זמן. העיקר שאני שוב כאן. חיה. מרגישה. קצת רועדת. ובתור התחלה לא צריכה הרבה. רק לעשות לי מקום. התגעגעתי אלי.

>> אתן מוזמנות להצטרף אלי לסדנה באי כרתים, למסע נשי אינטימי ומחובר לטבע. לפרטים הכנסו לחופש להיות




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה