"סולחים לך על הכל, אבל לא על עור שמתקמט"

השחקנית אסתי ירושלמי מספרת על החלטתה להתפשט מול המצלמה בסרט "מעשיה אורבנית": "אני רוצה לשחק אישה ערומה כביום היוולדה עם גוף לא מעוצב להפליא, לא מאופרת ועם שדיים לא זקופים, שחושפת לעיני כל את עצמה כמו שהיא"

18/04/2013
אסתי ירושלמי קבלו עדכונים מאסתי
  • RSS

כשסיפרתי לאמא שלי שאני הולכת להופיע בסרט קולנוע בערום מלא ויש לי שם אף סצינת סקס, היא השתתקה. ראיתי איך גלגלי מחשבותיה מסתובבים במהירות מסחררת כדי למצוא תגובה הולמת. לבסוף היא שאלה אותי: "בשביל מה את צריכה את זה?" כיבדתי אותה על הנסיון הכן לא לבקר אותי בחומרה, למרות דיעותיה השונות משלי באופן נחרץ.

סיפרתי לה על הדמות אותה אני משחקת בסרט "מעשיה אורבנית". מורה לתנ"ך, אמא לשלושה ילדים, שיום אחד מגלה שהיא כבר לא יפה, לא צעירה ולא אטרקטיבית כמו שהיתה. היא מספרת שם, במיטה, כשהיא ערומה וחשופה, על אכזריות הזמן ועל האותות והקמטים שהוא משאיר בה ככל שהיא מתבגרת, על התחושה ש"סולחים לך על הכל, אבל לא על עור שמתקמט."

אמא שאלה אותי: "ואם היית עושה את זה עם בגדים זה היה יוצא פחות טוב?"

"אמא, את לא מקשיבה. הערום כאן הוא לא הנושא. הזיקנה היא הנושא."

"גם אנשים לבושים מזדקנים..."

"אמא את שומעת מה שאני אומרת? זיקנה, ריקבון, ציצים נופלים, קמטים, מחלות, סרטן, מוות!!"

"נו, מוות וזיקנה זה טבעי. זה קורה לכולם. את לא יכולה לעצור את זה."

"וערום לא קורה לכולם?"

"רק למי שרוצה."

[youtube Shs1AC3nI3M nolink]

אכן אלה שני הנושאים איתם התמודדתי כשעבדתי על דמות המורה בסרט. הזדקנות וחשיפה. כשאליאב לילטי, יוצר הסרט, שלח אלי את התסריט לא ציפיתי ליותר מדי. הייתי רגילה לקבל תסריטים שרובם הגדול לא אתגר אותי. ציפיתי לקרוא על מישהי קשת יום מאיזושהי עדה שנראית טוב, או אשת הפרופסור/השר/הגיבור הלאומי שנראית טוב, או סתם מישהי שנראית טוב. אבל כבר בדפים הראשונים של התסריט התעוררתי לחיים. היה שם משהו אחר שלא הייתי רגילה לקרוא, בטח שלא בעברית ובטח שלא בקולנוע הישראלי. המילים בטקסט חשפו אמת אישית של היוצר ויחד עם זה נתנו לצופה את החופש לא להסכים עם אותה אמת. ידעתי מיד שאני רוצה לעשות את זה.

אז התחלתי לעבוד. דבר ראשון עמדתי מול המראה בערום מלא ובחנתי את גופי מנקודת המבט של המורה לתנ"ך. כשאישה עומדת בערום מול המראה זה חומר נפץ. השלב הראשון זה להסתכל במבט כללי על הסילואטה של הגוף ולהתאכזב. בשלב השני היא תוקעת מבט חמור וביקורתי במוקשים הנפיצים המוכרים. יותר מדי ירכיים ובטן, פחות מדי שדיים ומותניים. זה נראה כאילו היא קונה בשר אצל הקצב כדי להכין תבשיל קדירה. אם היתה יכולה לחתוך איכשהו את הבשר המיותר היא היתה עושה זאת ברצון. כאן לחתוך, שם להוסיף, והנה הגוף שחלמה עליו מאז ומעולם. עמדתי שם ועיניי כמובן נחו על האזורים המיותרים בגופי וסירבו לזוז. קול אחר בראשי ניסה להראות לי מה כן יפה בגופי, אך עיניי סירבו פקודה. הנה שם, ושם, ושם, רעה חולה!

לאחר מכן מגיע השלב השלישי והטרחני מכולם, כניסה לפרטי פרטים של הפגמים בגוף, קטנים כגדולים. התקרבתי למראה כדי לקבל מידע יותר מדוייק על מה לא בסדר בי. הנה כמה שיערות לבנות, בלי חוכמות הושטתי יד ותלשתי אותן. אם לא אראה אותן הן לא יהיו קיימות כמובן. והנה קמט באמצע הגבות שהולך ומעמיק מיום ליום, קמט של דאגה, אני קוראת לו "הקמט הפולני", כי הקמט הזה אומר: "לא משנה מה - יהיה רע!" מנסה למתוח אותו עם האצבעות, אבל הוא חוזר למצב הראשוני. פעם כשהייתי דואגת אף אחד לא היה רואה, עכשיו כולם יודעים מתי אני דואגת, צוחקת, מרירה, עצובה, שמחה, הרגש משאיר עקבות על העור, את חשופה, אין לך לאן לברוח.

עכשיו ראיתי בעיני רוחי את המורה מסתכלת על שדיה, הם נראים לה עייפים, מצומקים, מקושטים בקווי הרזיה מכוערים. השמאלית קטנה מהימנית. והימנית נפולה מהשמאלית. איך זה קרה? היא מביטה מקרוב, מגלה שיערה, תולשת אותה מיד בפינצטה. חס וחלילה שמישהו יידע שיש לה שיערה בודדת שהחליטה לבצבץ דווקא ליד הפיטמה. מסתכלת בפרופיל. פטמות גדולות שהניקו את שלושת ילדיה מזדקרות להן לכיוון האופק. אבל השד עצמו מחבב דווקא את כיוון האדמה. מרימה את השדיים כדי להיזכר איך נראו פעם. אבל זה מעוות אותם לצורה לא מחמיאה. עור רפוי מתגלה בצידי השד. מנסה ללוש אותם לצורה יותר מחמיאה. חופנת, מוחצת, מועכת. לא. זה לא זה. פעם בכל תנוחה נראתה כמו כוכבת פורנו, עכשיו היא סתם אישה רגילה ועייפה. שדיה עייפים, עורם עייף. "אם רק יכולתי להחליף את הגוף הזה", היא נאנחת לעצמה...

ואז לפתע עצרתי הכל. מה אני עושה? השתגעתי? האם באמת אוכל לחשוף את גופי מול המצלמה? לעיני כל? ועוד לדבר על זה במונולוג ארוך וחושפני? למה בכלל הסכמתי לדבר כזה? מה אני משיגה בזה? אמא צדקה. אמא תמיד צודקת. אני! ילדה טובה מבית טוב ושמרן, אבי המסורתי עלה לכאן בגלל אהבתו לארץ ישראל השלמה, אמי תמיד התחשבה התחשבות יתרה במה אומרים השכנים, הם חיו חיים פשוטים וזהירים, לא עשו הרבה רעש, גידלו ילדים שכל אחד בתורו תרם וממשיך לתרום את חלקו למדינת ישראל, והנה אני הולכת ומשתתפת בסרט מחתרתי בוטה ושערורייתי, ובו רואים אותי מזדיינת במרץ עם בחור בן שמונה עשרה, ולאחר מכן מדברת על נושאים שכמעט אף אחד לא מעיז להעלות אפילו בפני עצמו. ומה אגיד לבני בן ה-11. איך זה ישפיע עליו לראות את אמא בצורה כזו? לכמה פסיכולוגים אצטרך לשלם כדי לתקן את זה?

עזבתי הכל, הייתי רגע לפני להתקשר לאליאב ולבטל הכל. הרגשתי שאני לא מסוגלת. התיישבתי מול הטלוויזיה כדי להתנתק מעט מהפאניקה שאחזה בי. התחלתי לזפזפ. פירסומת ובה אישה מעוצבת להפליא ומאופרת למשעי עם שדיים זקופים מתנשקת עם גבר מסוקס ובנוי היטב, משכנעת אותי לקנות שמפו לשיער קטיפתי, או שואב אבק, מראה לי מכוני ספא יוקרתיים, מדדה על מסלול, מתאהבת בבוס שלה, מנתחת חולים, מגנה על חלשים בבית משפט, נכנסת לחניון תת קרקעי, מתעמתת עם רוצח סדרתי, מותקפת נרדפת נאנסת נרצחת רוצחת מפרסמת משקה דיאטטי בטעם אפרסק... והאישה הזו, לא משנה מה עובר עליה, היא תמיד מעוצבת להפליא ומאופרת למשעי עם שדיים זקופים.

באותו רגע ידעתי את התשובה. אני רוצה לשחק אישה ערומה כביום היוולדה עם גוף לא מעוצב להפליא, לא מאופרת ועם שדיים לא זקופים, שחושפת לעיני כל את עצמה כמו שהיא. עם הפחדים שלה והכאבים שלה, והתקוות שנכזבו והימים שחלפו ואינם עוד והנסיון העגום של הרגע האחרון להישאר בתודעה של העולם הזה כיפה ונחשקת. ושמישהו ינסה לעצור אותי!

>> "מעשיה אורבנית", סינמטק תל אביב, למועדי ההקרנות




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך