פרויקט חנה

מפגש מקרי עם אלבום תמונות בשוק הפשפשים, הוציא את הגר ציגלר לחיפוש בלשי אחר אישה מסתורית, והוביל לכתיבת ספר שמפגיש צילום, אופנה, נוסטלגיה וגעגוע

17/04/2013
הגר ציגלר קבלו עדכונים מהגר
  • RSS

בקיץ 2010 קניתי בשוק הפשפשים ערימה של אלבומי תמונות אנונימיים במטרה להשתמש בהם לעבודה שתכננתי. כשהגעתי לסטודיו והוצאתי את התמונות מהאלבומים, גיליתי מספר צילומים שחזרו על עצמם: אלו היו צילומים של אותה אישה, העומדת בכניסה לביתה, כשבכל פעם היא לובשת בגד אחר, בסופו של אותו יום מצאתי 46 צילומים שונים.

אותה אישה, שמה חנה, רשמה בגב הצילומים את פרטי הצילום. כך גיליתי חיים שלמים, מלאים בבריתות, חתונות, תחפושות בפורים וארוחות משפחתיות מרובות מנות ואורחים.

הנחתי שמציאת התמונות בשוק הפשפשים מעידות על כך שחנה כבר אינה בחיים. הדמיון בין הצילומים של חנה, שצולמו בשנות ה-80, לאופן שבו הרבה אנשים מצלמים את עצמם ומפרסמים זאת ברשתות חברתיות, הלם בי. החלטתי להכניס את חנה לתקופה ולטכנולוגיה של היום ויצרתי עבור חנה בלוג. בכל יום העליתי תמונה אחת ובתום 46 יום הרגשתי שיש כאן אוצר שלא יכול להתקיים רק בגבולות הבלוג. האיכות, האותנטיות, התמימות של הצילומים דרשו במה נוספת.

עברתי שוב על הצילומים. חנה השאירה לי לא מעט רמזים והניחוש הכללי שלי, מהיכרותי עם אזור השרון, היה שחנה חיה בהרצליה. כשמצאתי תמונה שבה מצולם יוסף בעלה בכניסה לבניין, הצלחתי לאתר שם של רחוב במרכז העיר והחלטתי ללכת בעקבות הניחוש שלי.

כך מצאתי את עצמי נוסעת עם חברה להרצליה ודופקת על דלת בבניין שבתמונה. השכנים שפתחו את הדלת זיהו אותם כחברים של שכנה אחרת. כבר היה מאוחר והם רק נתנו לי את מספר הטלפון שלה ובישרו לי ששניהם כבר אינם בחיים. כששאלתי על המשפחה, הם סיפרו שהיו חשוכי ילדים. אל מול אינסוף התמונות המשפחתיות שהציפו את האלבומים מהם הוצאתי את התמונות, הבנתי שהסיפור משנה את צורתו.

הזוג לא ידע את הכתובת המדויקת, אבל הפנה אותנו לשכונה בה גרו והמשכנו את מסענו לכיוונה, כשאנחנו מחפשות סימנים שיעזרו לנו לזהות את הבית. צילום של מסלעה מטופחת, חשף את שורת הבניינים בהם גרו. דפקנו על דלת ובחורה צעירה, בעיניים דומעות וכמה מילים על זוג מקסים שחילק שוקולדים לכל ילדי השכונה, הפנתה אותנו לבניין בו גרו.

זה אולי לא השתמע מכל הסיפור שסיפרתי עד עכשיו, אבל חנה עד לאותה נקודה לא ריגשה אותי. היא נראתה לי מקסימה, משעשעת, מלאת חן ועניין והאדרנלין שבבילוש היה מלהיב, אבל רק כשנכנסתי לבניין ובכניסה התנוססו שמותיהם של חנה ויוסף וייס על תיבת הדואר, הבנתי שזה כבר הרבה יותר מזה...

הגענו לשכנים שסיפרו לי את כל מה שידעו. הם סיפרו על חנה שהכניסה את יוסף, ניצול שואה, לביתה בבודפשט הונגריה, שהתאהבה בו והסכימה לעלות לישראל ולהתגייר. הגעתי מכאן ליורשים שאישרו את השימוש בתמונות. הסיפורים שמתגלים ככל שאני נפגשת עם יותר אנשים שהכירו את חנה, בונים תמונה רחבה יותר על אישה, שכמו שהיא נראית מקסימה בתמונות, גורמת לי להצטער שלא הכרתי אותה בחייה.

לצערי קצרה היריעה מלכתוב את כל הסיפורים על חנה וגם מלהאריך ולפרט את כל השאלות והמחשבות שהצילומים מעלים. שאלות על השינוי הטכנולוגי במעבר בין צילום אנלוגי לדיגיטלי ששינה תרבותית את תפישת הזיכרון ועל אופן השימוש והחשיפה שלנו דרך הצילום. מחשבות על זיכרון ועל המקום של הצילום מייצג ומייצר בתוך מושג הזיכרון ותובנות על היכולת של צילום ליצור מציאות חדשה או אחרת, למשל עד כמה אנחנו אמיתיים כשאנחנו מייצרים אינסוף תמונות לתמונת הפרופיל המוצלחת בפייסבוק אל מול סדרת צילומים כמו זו של חנה.

את כל זה אני משאירה בינתיים פתוח, אבל כל זה ועוד ייכתב כראוי ע"י אוצר בפתיחה לספר שאני כותבת. הפלטפורמה בה אני מגייסת כסף להוצאת הספר היא יחסית חדשה בארץ אבל ההחלטה לעבוד דרכה היא עקרונית.. הרעיון בה פשוט: ניתן לרכוש את הספר ברכישה מוקדמת (ומוזלת) ובעזרת הכסף הזה אוכל להוציא את הספר לאור. אני לא מבקשת תרומה, המילה תמיכה מדויקת יותר. אם עד היום היינו מחפשים משקיע אחד שיאמין בנו וייתן לנו סכום גדול שידינו לא משגת אותה, הנה הדרך שלנו לשנות את השיטה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה