היית לי מישהו לרוץ איתו

השבוע יצא בהוצאת ידיעות ספרים הספר "מילים בסוף הדרך", שמאגד בתוכו הספדים ישראלים משמעותיים מאז קום המדינה. מתוכו, הנה ההספד שנשא דויד גרוסמן על בנו אורי, שנהרג במלחמת לבנון השנייה

14/04/2013
תרבות ובידור קבלו עדכונים מתרבות
  • RSS
» דויד גרוסמן. צילום: Getty Images

אוּרי יקירי,

כבר שלושה ימים שכמעט כל מחשבה מתחילה ב-'לא'. לא יבוא, לא נדבר, לא נצחק. לא יהיה עוד הנער הזה, עם המבט האירוני ועם חוש ההומור המשגע. לא יהיה האיש הצעיר עם התבונה העמוקה-בהרבה משנותיו. לא יהיה החיוך החם והתיאבון הבריא, לא יתקיים הצירוף הנדיר של הנחישות והעדינות, לא יהיו השכל הישר שלו וחוכמת לבו. לא תהיה עוד הרכות האין-סופית של אורי, ולא השקט שבו הוא מייצב כל סוּפה.

ולא נראה עוד ביחד את משפחת סימפסון ואת סיינפלד, ולא נשמע איתך את ג'וני קאש, ולא נרגיש את החיבוק החזק והמייצב שלך. ולא נראה אותך הולך ומדבר עם יונתן בתנועות ידיים נלהבות, ולא נראה אותךָ מחבק את רותי, אהובת לבך.

אורי אהובי,

כל חייך הקצרים למדנו ממך כולנו. מהכוח ומהנחישות שלך ללכת בדרכך שלך. ללכת בה גם אם אין כל סיכוי שתצליח בה. עקבנו בהשתאות אחרי המאבק שלך להתקבל לקורס מפקדי טנקים. איך לא ויתרתָּ למפקדים שלך, כי ידעת שאתה יכול להיות מפקד טוב, ולא היית מוכן להסתפק בכך שתתרום פחות ממה שאתה מסוגל. וכשהצלחת, חשבתי, הנה אדם שיודע את יכולותיו באופן כל כך פשוט ומפוכח. שאין בו יומרה, ואין בו יוהרה. שאינו מושפע ממה שאחרים אומרים עליו. שמקור כוחו בתוכו.

וכבר מילדות היית כזה. ילד שחי בהרמוניה עם עצמו ועם סובביו. ילד שיודע את מקומו, ויודע שהוא אהוב, ומכיר במגבלותיו, ויודע את סגולותיו. ובאמת, מרגע שכופפתָּ את הצבא כולו, ונעשית מפקד, היה ברור איזה מפקד ואדם אתה. ואנחנו שומעים היום מחבריך ומחייליך על המפקד והחבר, על זה שהיה קם לפני כולם כדי לארגן את הכול, והולך לישון רק אחרי שכולם נרדמו.

ואתמול, בחצות, הסתכלתי על הבית שהיה די מבולגן אחרי מאות האנשים שביקרו אותנו וניחמו, ואמרתי, נו, כעת צריך את אורי, שיעזור לארגן.

היית השמאלן של הגדוד שלך, וכיבדו אותך, כי עמדת על דעותיך, בלי לוותר על אף אחת מהמשימות הצבאיות שלך. אני זוכר איך סיפרת לי על 'מדיניות המחסומים' הפרטית שלך, כי הרי גם אתה עמדת לא מעט במחסומים. אמרת שאם יש ילד במכונית שאתה עוצר, תמיד תתחיל בכך שתנסה להרגיע אותו, להצחיק אותו. ושתמיד אתה מזכיר לעצמך שהילד הזה הוא בערך בגיל של רותי. ותמיד תזכיר לעצמך כמה הוא מפחד ממך. וכמה הוא שונא אותך, ושיש לו סיבות לזה, ובכל זאת, תעשה הכול להקל עליו ככל האפשר את הרגע האיום הזה, וגם תעשה את עבודתך, בלי שום פשרות.

כשיצאת ללבנון, אמא אמרה, שהדבר שהיא הכי פוחדת ממנו זה 'תסמונת אליפלט' שלך. פחדנו מאוד, שכמו אליפלט שבשיר, אם יצטרכו לרוץ להציל פצוע, אתה תרוץ ישר מול האש, ואתה תהיה הראשון שיתנדב להביא מלאי-תחמושת-שאזל-כבר-מזמן. ושכפי שהיית כל חייך, בּבּית ובבית הספר, ובשירות הצבאי שלך, וכפי שתמיד התנדבת לוותר על יציאה לחופשה - כי החייל האחר צריך את החופשה יותר ממך, או מפני שבבית של ההוא המצב קשה יותר - כך בדיוק תפעל גם שם, בלבנון, אל מול פני המלחמה הקשה.

היית לי בן וגם חבר. וככה היית גם לאמא. נפשנו קשורה בנפשך. היית אדם שלם עם עצמו, אדם שטוב להיות איתו. אני אפילו לא מסוגל לומר בקול עד כמה היית לי מישהו לרוץ איתו. בכל חופשה שלך היית אומר: אבא, בוא נדבר, והיינו הולכים ביחד, בדרך כלל למסעדה, ויושבים ומדברים. סיפרת לי כל כך הרבה, אורי, והרגשתי גאווה על זה שזכיתי להיות איש סודך. על זה שאיש כמוך בחר בי. אני זוכר איך התלבטת איתי פעם אם להעניש חייל שלך, שעבר עבֵרת משמעת כלשהי. כמה התייסרת בהחלטה, וידעת שהדבר יעורר עליך את זעם חייליך, וגם את זעמם של מפקדים אחרים, שהיו יותר סלחניים ממך לגבי עבֵרות מסוימות. ובאמת, שילמת מחיר חברתי קשה על ההחלטה להעניש את החייל, אבל דווקא האירוע הזה הפך אחר כך לאחד הסיפורים המכוננים של הגדוד כולו, וקבע קנה מידה של התנהגות ושל הקפדה על החוק. ובחופשה האחרונה סיפרת לי, בגאווה הביישנית שלך, איך המג"ד, בשיחה עם מפקדים חדשים שהגיעו לגדוד, הביא את ההחלטה הנחושה שלך כדוגמה לִפעולה נכונה של מפקד.

הארת את חיינו, אורי. אמא ואני גידלנו אותך באהבה. היה פשוט כל כך לאהוב אותך מכל הלב, ואני יודע שהיה לך טוב. שחייך הקצרים היו טובים. אני מקווה שהייתי אבא ראוי לְילד כמוך. אבל אני יודע שלהיות ילד של מיכל פירושו לגדול בתוך נדיבות וחסד ואהבה אין-סופיים, ואתה קיבלת את כל אלה. בשפע רב קיבלת, וידעת להעריך, וידעת להודות, ושום דבר שקיבלת לא היה לך מובן מאליו.

אני לא אומַר כרגע דבר על המלחמה שבה נהרגת. אנחנו, המשפחה שלנו, כבר הפסדנו במלחמה הזאת.

מדינת ישראל תעשה כעת את חשבון נפשה. אנחנו נתכנס בתוך כאבנו, מוקפים בחברינו הטובים, עטופים באהבה העצומה שאנו חשים היום מכל כך הרבה אנשים, שאת רובם איננו מכירים, ואני מודה להם על תמיכתם, שאין לה גבול.

והלוואי שאת האהבה והסולידריות האלה נדע לתת אלה לאלה גם בזמנים אחרים. זהו אולי המַשאב הלאומי הייחודי ביותר שלנו. זה אוצר הטבע האנושי הגדול שלנו. הלוואי שנדע להיות קצת יותר עדינים זה אל זה. הלוואי שנצליח לחלץ את עצמנו מן האלימות והאיבה שחלחלו כל כך עמוק אל כל מערכי חיינו. הלוואי שנדע להתעשת ולהציל את עצמנו כעת, ברגע האחרון ממש, כי זמנים קשים מאוד עוד מחכים לנו.

.

"בלילה שבין שבת לראשון, בעשרים לשלוש בלילה, צלצלו בדלת שלנו. באינטרקום אמרו שזה "מקצין העיר", ואני הלכתי לפתוח, וחשבתי לעצמי, זהו, החיים נגמרו. אבל כעבור חמש שעות, כשמיכל ואני נכנסנו לחדר של רותי, והערנו אותה כדי לומר לה את הבשורה הקשה, רותי, אחרי הבכי הראשון, אמרה - "אבל אנחנו נחיה, נכון?"

.

אני מבקש לומר עוד כמה מילים.

אורי היה ילד ישראלי מאוד. אפילו שמו ישראלי ועברי כל כך. הוא היה תמצית הישראליות כפי שהייתי רוצה לראות אותה. זו שכבר כמעט נשכחה. זו שלפעמים היא נחשבת כמעט קוריוז. לא פעם הייתי מביט בו וחושב, שהוא ילד קצת אנכרוניסטי. הוא, וגם יונתן וגם רותי. ילדים של שנות החמישים כאלה. אורי עם היושר המוחלט, ועם נטילת האחריות המלאה לכל מה שקורה סביבו. אורי שתמיד היה "ראש גדול". שהיה אפשר לסמוך עליו בכול. אורי עם הרגישות העמוקה לכל סבל, לכל עוול. ועם החמלה. מילה שבכל פעם שחשבתי אותה, חשבתי עליו.

והוא היה אדם ערכי. המילה הזאת נשחקה מאוד וגם היתה ללעג בשנים האחרונות. כי בעולמנו המפורק והאכזר והציני זה לא 'קוּל' להיות ערכי. או להיות הומניסט. או להיות רגיש באמת למצוקתו של האחר, גם אם האחר הזה הוא אויבך בשדה הקרב.

אבל אני למדתי מאורי, שאפשר וצריך גם וגם. שאנחנו אכן צריכים לעמוד על נפשנו, אבל 'לעמוד על נפשנו' בשני המובנים: גם להתגונן, אבל גם להתעקש על נפשנו. להתעקש ולשמור עליה מפני פיתויי הכוח והחשיבה הפשטנית, מפני ההשחתה שיש בציניות. מפני גסות הלב והזלזול באדם, שהם הקללה הגדולה באמת של מי שחי את כל חייו באזור אסון כמו זה שלנו.

לאורי היה פשוט האומץ להיות הוא עצמו, תמיד, בכל מצב. ולמצוא את קולו המדויק בכל דבר שאמר ושעשה, וזה מה שהגן עליו מפני הזיהום, וההשחתה וצמצום הנפש.

ואורי היה גם אדם מצחיק. מצחיק ושנון להפליא. ואי-אפשר לדבר על אורי בלי לספר כמה מההברקות שלו.

למשל: כשהיה בן שלוש-עשרה אמרתי לו פעם, "תתאר לך שאתה וילדיך תוכלו לטוס לחלל כמו שכיום טסים לאירופה". והוא חִייך: "אני לא נמשך כל כך לחלל. אפשר להשיג הכול בכדור הארץ".

או פעם אחרת, נסענו בַּמכונית, ומיכל ואני דיברנו על איזה ספר חדש שמעורר הרבה עניין, והזכרנו שמות של סופרים ושל מבקרים, ואורי בן התשע העיר מאחור: "הי, אֶליטות, שימו לב שיש פה מאחור פְּשוּט-עם קטן, שלא מבין כלום ממה שאתם מדברים!"

או למשל - אורי, שמאוד לא אהב תאנים, מחזיק בידו דבֵלה, ואומר: "תזכיר לי, דבֵלים זה לא תאנים שחטאו בגלגול הקודם?"

ופעם, כשהוזמנתי ליפּן, והיססתי, אורי אמר: "איך אתה לא נוסע? אתה יודע מה זה להיות בַּארץ היחידה שאין בה אף תייר יפני?"

בלילה שבין שבת לראשון, בעשרים לשלוש בלילה, צלצלו בדלת שלנו. באינטרקום אמרו שזה "מקצין העיר", ואני הלכתי לפתוח, וחשבתי לעצמי, זהו, החיים נגמרו.

אבל כעבור חמש שעות, כשמיכל ואני נכנסנו לחדר של רותי, והערנו אותה כדי לומר לה את הבשורה הקשה, רותי, אחרי הבכי הראשון, אמרה - "אבל אנחנו נחיה, נכון? אנחנו נחיה ונטייל כמו קודם, ואני רוצה להמשיך לשיר במקהלה, ושנמשיך לצחוק כמו תמיד, ואני רוצה ללמוד לנגן בגיטרה," וחיבקנו אותה, ואמרנו שנחיה.

ורותי אמרה גם: "איזו שלישייה נהדרת היינו, יונתן ואורי ואני".

ואתם באמת נהדרים, וכל הצמדים השונים שהייתם, בתוך השלישייה. ויונתן, שאתה ואורי הייתם לא רק אחים, אלא חברים בלב ובנפש, עִם עולם משלכם ושפה פרטית משלכם, וחוש הומור משלכם. ורותי, שאורי אהב אותָך אהבת נפש, ובאיזו רכות התייחס אלייך, ואני זוכר איך, בשיחת הטלפון האחרונה שלו, כשכל כך שמח שעמדו להכריז באו"ם על הפסקת האש, הוא התעקש לדבר איתך. ואיך בכית אחר כך, כאילו כבר ידעת.

החיים שלנו לא נגמרו. רק הוכֵּינו מכה קשה מאוד. את הכוח לעמוד בה ניקח מעצמנו, מהיחד שלנו, של מיכל ושלי, ושל ילדינו. וגם של סבא והסבתות, שאהבו אותו בכל לִבם - 'נְשוּמֶה' קראו לו, כי היה כולו נשמה - ושל דודיו ובני דודיו וכל חבריו הרבים מבית הספר, ושל חבריו הלוחמים, שמלווים אותנו בדאגה וברֵעוּת.

ואת הכוח שלנו ניקח גם מאורי. היו בו עוצמות שיספיקו לנו להרבה שנים. היתה בו קרינה כה עזה של חיים, של חיוניות ושל חום ואהבה, והאור שלה ימשיך ויזרח עלינו, גם אם הכוכב שהפיק אותה כבה.

אהוב שלנו, היתה לנו זכות גדולה לחיות איתך. תודה על כל רגע שהיית שלנו.

אבא ואמא, יונתן ורותי.

דויד גרוסמן מספיד את בנו אורי

בית העלמין הצבאי בהר הרצל, ירושלים, תשס"ו (2006)

.

"מילים בסוף הדרך", אספה וערכה: ד"ר תמר ברוש. הוצאת ידיעות ספרים

עוד בספר: יצחק נבון מספיד את יגאל אלון; יצחק רבין מספיד את דדו; עלי מוהר מספיד את סשה ארגוב; דן בן אמוץ מספיד את עצמו בטרם עת; יאיר לפיד מספיד את יוסי בנאי; חיים נחמן ביאליק מספיד את מיכה יוסף ברדיצ'בסקי; חיים באר מספיד את אדם ברוך; יורם קניוק נפרד מאמיל חביבי; דן בן אמוץ מספיד את חיים חפר בעודו בחייו; אסא כשר נושא דברים לזכר בנו יהורז במלאות שנה לנפילתו; חיים גורי מספיד את נתן יונתן; דניאלה לונדון-דקל נפרדת מאמה נירה לונדון; אליה ליבוביץ' נפרד מסבו ישעיהו ליבוביץ'; אסי דיין נפרד מישראל [פולי] פוליאקוב; יצחק לבני מספיד את דליה רביקוביץ'; מאיר אריאל מספיד את טליה שפירא ועוד




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה