"אם האלי ברי יכולה, אז למה אני לחוצה?"

האלי בארי סיפרה שההריון שלה בגיל 46 היה הפתעה גמורה - האם היא משקרת ונותנת לנשים אחרות תקוות שווא? ואולי בעצם זה בכלל לא ענייננו, מה קורה לסלבריטאיות בתוך הרחם?

11/04/2013
שלי פרץ קבלו עדכונים משלי
  • RSS
» ברי והרחם המתוקשרת. (צילום: gettyimages)

מייל בועט שהגיע אלי מחברתי הטובה על הבוקר נשא את הכותרת: "אם האלי ברי יכולה לעשות ילד בגיל 46, אז מה אני לחוצה?"

האמת שלא הספקי לחשוב על זה יותר מידי, אבל ידעתי שעבור חברתי לקחת דוגמא מרכילות אמריקאית צהובה, זה לא בדיוק הדבר הרצוי. בכל זאת, העובדה שהכוכבת הזוהרת מצהירה ברייש גלי: "זאת ההפתעה של חיי!" לא בדיוק עבדה עלי. הרי אף אחד לא ציפה שאם ונניח זו לא בדיוק הפתעה, אלא הפרייה, מישהי תודיע על כך בכותרות העיתונות העולמית. כי אחרי הכל, למה לה?

בכל פעם שאני נתקלת בכוכבות שיומים אחרי איחור המחזר שלהן מצהירות על הריונן, ומצטלמות בתמונות "פרופיל בטן" עצבניות, שבהן את לא בטוחה האם זו בטן או שהיא סתם אכלה ארוחה דשנה, אני תוהה, איך זה שהן לא שומרות על אינטימיות באשר לבייבי הקטן שרק נוצר בתוכן? הרי אנחנו הנשים הפחות פפרציות, יודעות היטב שהריון חדש, זה משהו אישי, שלא מספרים עליו לכל העולם, לפחות לא בשבועות הראשונים. אז מה, האם אנחנו והן זה נשים לא מאותו זן?

אבל ברגע ששאלתי את השאלה, חברתי המיומנת בעולם הצהוב, עדכנה אותי ש: "מה זאת אומרת למה היא חושפת את הבטן? לא שמעת מה קרה לביונסה שלא חשפה?" ואז הבנתי שעד היום נותרה תעלומה סביב ההריון שלה, שנראתה בתמונות מסוימות ככרית אויר פיקטיבית שנועדה להסתיר את העובדה שהיא פנתה לאם פונדקאית, האמת לרגע ריחמתי עליה. חשבתי כמה נורא להיות אדם במצב כזה, שצריך לשים כרית במשך 9 חודשים, כדי להציל את כבודו. ואז גם הבנתי מדוע פנלופה קרוז מיהרה לחשוף את עצמה בביקיני סביב בטן חביבה. וגם מה הסיבה שקים קרדשיאן מצלמת את עצמה 7\24 בכל פוזיציה הריונית שהיא יכולה.

ופתאום אני נבוכה, כשאני רואה שבעצם 3 פסקאות מהטור הזה הוקדשו לפרטי רכילות זולה. גם אני נופלת כשזה מגיע לעסקים פיקנטיים שבאיזו צורה עקיפה נוגעים לי בחיים. כנראה שאם להיות כנה, הרכילות הזאת פשוט עושה לנו טוב. אין ספק שההתעסקות במי עשתה מה ולמה, נתנה גם לי מעין אתנחתא ממחשבות וטרדות יום יומי, ופתאום נשטפתי במחשבות, רגשות ותהיות על עולם של נוצצות. והאם גם הן סובלות? וכמה לא נעים לחיות תחת מסכת שקרים, אוי ממש מסכנות..!

אבל אז, שיצאתי מהתעתוע, התחילו ליפול לי האסימונים בקול תרועה. חברתי היקרה, שכרגע בת 35 לוקחת דוגמה מכל אותן סלבריטאיות מזויפות, ומדמיינת לעצמה שגם אצלה זה יכול להיות ככה. ואולי זה יכול. אבל מה הטעם לשרוף את החיים במחשבה שמשתחווה למודל פיקטיבי של מפורסמים?

האפקט השלילי של רכילות

"הקסם הרכילאי" נובע מכך שכולנו מחוברים זה לזו בכבלי ברזל ואין לנו שום שליטה על זה. מפורסמים ופקידים, טובים ורעים, כולנו מחוברים ברמה בלתי נראית, אבל מורגשת היטב. כל תנועה שלנו מושפעת מאיזו אמירה, תמונה, מחשבה של מישהו בסביבה (מישהו אמר פייסבוק?). הרי כולנו היום מודעים היטב איך הסטטוסים שאנחנו קוראים נשארים בנו לפעמים במשך היום ואפילו ננצרים בזיכרונו במשך ימים ארוכים. זה נקרא קשר - חיבור - השפעה זה על זו.

מתוך הקשר הזה יוצא שאנחנו נהנים גם מרכילות צהובה כי היא נותנת לנו פנטזיה, והרגשה ש"כל הג'אז הזה" יכול לקרות גם לנו.  ההרגשה הזאת נובעת מתוך כך שבאמת האלי ברי במידה מסוימת חיה ונמצאת בתוך חברתי, לפחות בתוך המחשבות שלה. וכך היא נהנית בעמה ממה שהאלי ברי מציגה לנו כ"חיים מושלמים".

מצד שני לרכילות שלילית יש מחיר, בדיוק מאותה הסיבה – שכולנו מחוברים. אם  נצא מנקודת הנחה האנושות כולה היא כגוף אחד של אדם גדול אחד שבו כולנו תאים, ואנחנו מדברים לשון הרע זה על זו, או סתם משמיצים, הרי ברור שכל זה נובע מתוך המחשבות מרושעות שלנו שרק מחכות לפרצה קטנה כדי להשתלח מפינו החוצה וכך יוצא שהמחשבות, המילים והכוונות הרעות שלנו משפיעים על כל "הגוף הכללי" הזה שבתוכו כולנו קשורים. ואם הגוף ניזוק, הרי כולנו ניזוקים.

אז בעולם שבו רכילות זה תרבות, מודלים שקריים – זה סם החיים, שנאה זה חלק שוטף ביחסים האנושיים, שעוזר לי לחפות על רגשי הנחיתות שלי בזה שאני "מלכלכת" על אחרים. ואוירה כללית שכולם עסוקים בדבר אחד: להרגיש יותר גדולים על גבם של אחרים. ואם אנחנו כל כך אוהבים לדבר על אחרים, ולחיות את חייהם הזוהרים, יכול להיות לזה שימוש חיובי. בעצם, היה יכול להיות הרבה יותר טוב, אם הסלבריטאים מתוקף האחריות המונחת על גבם, יתנו לנו דווקא דוגמה ל"מה זה יחסים תקינים בין בני אדם", ולא ידאגו רק לפופיק של עצמם.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה