מחשבת מסלול מחדש

מי אמר שכולם חייבים ללכת במסלול של אוניברסיטה-טיול-נישואים-משפחה-משכנתא? מעיין שם-טוב בדרך לעוד ארוחה משפחתית, האם היא תגיע כפי שהוריה מצפים ממנה, או שתבחר בדרכים חלופיות?

10/04/2013
מעיין שם-טוב קבלו עדכונים ממעיין
  • RSS

באיחור של חצי שעה ובבגדים חגיגיים נכנסתי לאוטו מלוכלך שעמד חודש שלם בחניה. התרווחתי בכיסא מאחורי ההגה ונהניתי מהשקט שאחרי הרעש הגדול סביב ההכנות לארוחה אחת. הרדיו נשאר כבוי ולרגע הייתי רק אני עם עצמי. הורדתי אמברקס, הכנסתי הילוך ויצאתי אל הדרך. הדרך מתל אביב, מעוז הרווקות, אל ארוחת יום ההולדת של דודה בתיה באחת מערי הפרברים במרכז.

במשך שנים לא ממש הבנתי מה יכול להיות כל כך גרוע במפגשים משפחתיים כשאלון, ידיד טוב שלי, היה מתלונן בפני כשהוא היה נוסע לפגוש את ההורים. מוכן לכל הוא היה מגיע לשם, מצויד בהסברים הקבועים למה הוא עדיין רווק וב- 2 כדורי אקמול. בכל פעם ניסיתי לגלות אמפתיה כלפיו והסברתי לו שזה בטח לא כל כך נורא כמו שהוא מרגיש. בסך הכל מדובר במפגש משפחתי נחמד סביב סיר אורז, קילו כרעיים וסלט חסה עם חמוציות. אלא שבשנים האחרונות הבנתי שגם במשפחה שלי האוכל הוא בכלל רק תירוץ. תירוץ טוב לדודה שרה להשוויץ קצת עם הנכדים, תירוץ טוב לדוד חיים להתרברב בבית שבנה וכמובן, תירוץ טוב לכולם לרחרח בעדינות מה המצב הזוגי בחייו האישיים של הרווק התורן במשפחה.

אני לא רוצה להישמע חלילה כמו רווקה תל אביבית ממורמרת, כי אני לא, וגם המשפחה שלי מגלה הבנה, אבל כנראה שתמיד יהיה משהו במפגשים המשפחתיים האלו, כדי להזכיר לי עד כמה אני שונה מכולם ושאני לא עומדת בקצב שמכתיבה לנו החברה. רק אז, במפגש עם הבת דודה שהתחתנה לפני שלש שנים והספיקה ללדת כבר שני ילדים בינתיים, אני מתמודדת עם המציאות הדוחקת ועם המבטים של הסביבה. ככל שהתבגרתי והרווקות הפכה למצב נתון, הבנתי שכמו כל דבר בחיים, גם לאוכל הטעים שדודה בתיה מבשלת, יש מחיר. "בבקשה מתוקה, תאכלי עוד תפוח אדמה. הנה, קחי עוד חתיכה מהעוגה שהכנתי. לבריאות. עכשיו, בתמורה, ספרי לי למה את עדיין רווקה.." תמיד מרגיש לי שזה מה שבעצם כולם רוצים להגיד אבל הם מעדיפים להסתפק בשתיקה.

ואלו לא רק המפגשים המשפחתיים עצמם שמכבידים ומערערים, אלא זאת גם הדרך אליהם.

.

בפקק אינסופי באיילון, מאחורי שורה ארוכה של קופסאות פח שנעמדות אחת אחרי השנייה, אני ועצמי שקענו בהרהורי ה"לבד". שיחת טלפון מאמא שלי הייתה זאת שהחזירה אותי למציאות, כשהיא ביקשה ממני לאסוף בדרך את סבתא, כי "אין מקום באוטו מרוב סירים ומתנות לדודה בתיה".

"אני מאחלת לך שתתחתני ותמצאי בחור טוב" סבתא אמרה לי בקול רם, כשהמשכנו לנסוע. מפללת שהנכדה שלה תהיה מאושרת ותמצא כבר בעל לעשות איתו צאצאים. "לא כולם חייבים להתחתן, סבתא. טוב לי גם ככה" אמרתי לה וידעתי שלא משנה מה אגיד, היא, בהשקפת עולמה, באמת מאמינה שחתונה היא הדרך הנכונה והטובה. בדור שלה זה מה שהיה נהוג. וזה בסדר, כי זה מה שידעו פעם, בעידן שלא היה אינטרנט, אייפון או פייסבוק. רק שמאז דברים השתנו בחברה. מאז כבר לא מעשנים בטיסות ובמסעדות, ומזמן כבר האחד במאי הוא רק עוד תאריך בלוח השנה. ואם כל כך הרבה דברים השתנו, אז למה בעצם להתעקש לקדש את מוסד הנישואין, שלא בהכרח מוכיח את עצמו במבחן המציאות ובטח שלא מהווה פוליסת ביטוח לאושר?

ושלא תבינו אותי לא נכון. אני מאמינה גדולה באהבה, בזוגיות ובחברות אמיתית ואני מאחלת את כל אלו לעצמי, אבל מי אמר שהדרך אל האושר עוברת בהכרח ברבנות?! למה זה מרגיש כאילו מישהו, מתישהו, החליט שנכון יותר לתמרר את הצמתים אותם נעבור במהלך החיים, כדי שחלילה לא נסטה מהדרך ונרד לשוליים. "סיימת תיכון? יופי. עכשיו קחי ימינה לצבא. השתחררת מהצבא? שימי לב "דרך מפותלת לפניך" לקראת טיול ארוך בחו"ל. חזרת לארץ? מעולה. פני שמאלה ללימודים באוניברסיטה. אחר כך תמשיכי ישר לעבודה רצינית של גדולים וממש מעבר לפינה סוף סוף תמצאי אהבה, ואז תמשיכי ישר עד הסוף לרבנות".

למה דברים לא יכולים להיות אחרת? למה כשמישהו בוחר ללכת בדרך שהיא קצת שונה מהמקובל ניצב בפניו תמרור "אין כניסה" גדול? כי אם אנשים הם יצורים כל כך שונים זה מזה, אולי נכון יותר לעודד אותו ללכת לשם, כדי לבדוק ולנסות מה מתאים עבורו. אם חברה היא דינמית, הגיע הזמן שמשהו ישתנה בתפיסה. הגיע הזמן שזה יהיה הגיוני ונורמלי שמישהו יכול להיות מאושר גם אם הוא לא כמו כולם, גם אם אין לו משכנתא, ילדים או נופשון בתורכיה לפסק זמן.

הגיע הזמן שהחברה תבין שאין שום תהום בסוף הדרך בשביל מי שהחליט לא לציית לתמרורים, אלא בדיוק להפך. אולי דווקא הבחירה החופשית של כל אדם להחליט מה עושה אותו מאושר, היא שבסופו של דבר תביא אותו למקום הנכון ביותר עבורו. במקום להתעסק בטכניקה, הגיע הזמן שנבין מהי המהות ומה עושה אנשים מאושרים. וזה לא משנה אם הם בוחרים לחיות ביחד עם בן אותו מין או ביחד רק עם כלב וחתול. כי אם המהות היא שחשובה, אז חתונה היא לא בהכרח התשובה הנכונה לכולם.

"איפה אתן? כולנו מחכים" אמא שלי שוב התקשרה. הפעם כדי לבדוק למה אני וסבתא מאחרות לארוחה.

"אנחנו כבר מגיעות, טעינו בפנייה. אבל אל תדאגי. יש הרבה דרכים להגיע, אני אמצא את הדרך. גם היא שונה משלך" אמרתי לה וחסכתי לעצמי הסבר של שעה. כשניתקתי איתה סבתא פתאום התערבה ואמרה "למה אמא שלך כל כך לחוצה? היא לא מבינה שבסוף תסתדרי? מקסימום תפעילי גי' פי גי', או איך שקוראים לזה, הוא כבר יסביר לך איך להגיע".

>> לכל הפוסטים של מעיין שם-טוב




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה